<h1>רבינו פרחיה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
יציאות השבת וכו'. יציאה מרשות לרשות אב מאבות מלאכות. וילפינן לה מויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא. יש מי שאומר שיום שהכריזו בו יום שבת היה. וכל המלאכות ממשכן ילפינן (ליה) [להו]. והוו מנינן במשכן ל"ט מלאכה. ונתנו רבותינו ז"ל סימן למנינם מהאי קרא דכתיב ויקהל משה וגו' אלה הדברים. אלה בגימטריא ששה ושלשים, הדברים ה"א סימן לחד מנין. דברים רבים, ומיעוט רבים שנים. הרי סימן לל"ט מלאכה. והן הזורע וכו' כדמפרש במתניתין [ע"ג ע"א].
<h2>דף ג:</h2>
גמרא. בעא מיניה רב מרבי. הוא רבינו הקדוש. והא בעינא וכו'. בעירובין [צ"ט ע"א]. תניא היתה ידו וכו'. פירוש וקשיאן אהדדי. ופריק תלמודא ואמר, לא תימא הא למעלה מעשרה ולפיכך מותר להחזירה דבמקום פטור הוא עומד והא למטה מעשרה דבר"ה עומד ולפיכך אסור להחזירה, אלא תרוויהו למטה מעשרה. ולא תימא נמי הא מבעוד יום הא משחשיכה, אלא תרוייהו משחשיכה, כלומר אחר שקדש היום. ולא תימא נמי הא בשוגג הא במזיד, אלא תרוייהו בשוגג. ולא תימא נמי מר סבר קנסו שוגג אטו מזיד ומר סבר לא קנסו שוגג אטו מזיד, אלא תרוייהו לא קנסו שוגג אטו מזיד.
<h2>דף ד.</h2>
ולא קשיאן אהדדי, כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת. ומאי שנא. פירוש שהרי ידו היא תלויה באויר ר"ה ומזה הצד רשות היחיד ומלפניו רשות היחיד. ומה הפרש בין רשות היחיד זה לרשות היחיד זה עד שיהיה זה מותר וזה אסור. אמר ליה לכי תיכול עלה כורא דמלחא. כלומר כדי שתשב במדרש ותלמוד בזמן שתאכל בו לחם שצריך לכורא דמילחא ללפת בו. כדרך כל הלומדים תורה, כדתנן [אבות פ"ו מ"ד] זוהי דרכה של תורה פת במלח תאכל. התם איעבידא מחשבתו. ואסור, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, דכתיב [שמות ל"ה] את כל מלאכת מחשבת.
אמר רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור. ואם תשאל ותאמר, מפני מה עשו משל זה במזיד, ולא משלוהו בשוגג כדרך שעושין בכל משל. דע, דהא מימרא דרב ביבי בר אביי הות גירסתה מעיקרא הכי, הדביק וכו' התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת, ומקשי תלמודא ואמר דליכא לאוקומי האי מימרא דרב ביבי לא בשוגג ולא במזיד, משום דבמזיד אינו חייב חטאת. ובשוגג נמי לא מתוקמא משום דהוי ליה תחלתו בשגגה וסופו בזדון, דהא בשעה שיתירו לו לרדותה יצא משגגתו, ואפילו תתבשל אחר כן אינו חייב קרבן חטאת עד שיהא תחלתו וסופו שגגה. ולא יתכן שנאמר שנתיר לאחד לרדותה כדי שלא יתחייב המדביק אותה חטאת אם תתבשל, שאין אדם עובר אפילו על דבר קל שהוא שבות כדי לזכות חבירו. הנה למדת דלא מיתוקם האי מימריה דרב ביבי בשוגג כלל. אלא לעולם במזיד קיימא. ולפיכך עשו משל זה במזיד. והכי אמרינן, אמר רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור, פירוש במזיד, (עם חשיכה) [משחשיכה] התירו לו לרדותה קודם שיקרמו פניה ויבוא לידי איסור סקילה. וקשי לרבואתא ז"ל הא דאמרינן הכא ברדיית הפת לשון התרה, דשמעת מיניה דמלאכה היא, וכבר נתבאר לנו בפרק כל כתבי הקודש [קי"ז ע"ב] שאינה מלאכה, דתנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאת רדיית הפת ותקיעת שופר שהיא חכמה ואינה מלאכה. והכי קא מקשו ז"ל, כיון דרדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה מאי טעמא לא שריוה רבנן הכא אלא כדי שלא יבוא לידי איסור סקילה, אי לאו איסור סקילה הות אסירא, ואמאי, והא לאו מלאכה היא. ואמר הרב רבינו יצחק בעל ההלכות זצ"ל, ופריקו בהו וכו'. ודבריו פשוטין הן למבין. ותורף דבריו דהאי איסורא דשריוה רבנן הכא איסור שבות בלבד ואינו איסור מלאכה דאורייתא. ולשון רדייה היא מלשון [שופטים י"ד] כי מגוית האריה רדה הדבש.
<h2>דף ו.</h2>
אחד המוציא. פירוש מרשות יחיד לרשות רבים. ואחד המכניס. פירוש מרשות רבים לרשות יחיד. וכולן משתמשים בדרך סטיו באמצע חייב, דסבר האי תנא דמהלך לאו כעומד דמי. ור"ה מקום שיש ברחבו י"ו אמה, והוא כנגד רוחב שתי עגלות שהיו הלויים נושאים הקרשים כמו שיתבאר בפרק הזורק [צ"ט ע"א]. שהרי רוחב כל עגלה חמש אמות, ובין כל עגלה וחברתה חמש אמות. הרי נמצא שרוחב הקרקע שמהלכין בין שתי עגלות חמש עשרה אמה. והלוי שהיה עומד בצד הקרשים לסומכם שמא ישמטו ויפלו מעל העגלות היה רוחב מקום עמידתו אמה אחת. הרי נמצא שרוחב מקום העגלות שנושאין עליהן קרשי המשכן כשנוסעים שש עשרה אמה. וזה הוא שיעור רוחב רשות הרבים, אין פחות ממנו.
זו היא רשות היחיד גמורה למעוטי מאי למעוטי הא דרבי יהודה דתניא יתר ע"כ א"ר יהודה מי שיש שני בתים בשני צידי ר"ה עושה לו לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע אמרו לו אין מערבין ר"ה בכך. זוהי רה"י גמורה ומאי גמורה מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דר"י ה"מ לטלטל אבל לזרוק אימא מודו ליה קמ"ל זוהי ר"ה גמורה למעוטי מאי למעוטי אידך דר"י דתנן ר"י אומר אם היתה דרך ר"ה יסלקנה לצדדין. פירוש דסבר רבי יהודה בין פסי ביראות אם היתה דרך ר"ה מפסקתה הויא לה ר"ה. וחכ"א א"צ ומאי גמורה איידי דתנא רישא גמורה תנא סיפא נמי גמורה. אבל ים. אם יש בגובה מימיו י"ט, אבל אם אין בו מים כל כך ור"ה מהלכת בו אפילו ע"י הדחק הרי הוא ר"ה. ובקעה. הוא המקום הנראה כגומא גדולה בארץ, או מקום ששוה עם פני הארץ אלא שהוא חרוש וזרוע ואין אדם מהלך בו. והאצטונית. והוא כגון אצטבא שלפני החנויות, ויש ברחבה ארבעה טפחים ואין בגובהה עשרה טפחים. חצירות של רבים. כגון הפונדקאות שרבים דרים בהם. אדם עומד על האסקופה. אסקופה דהכא מקום פטור הוא. ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני. דחיישינן שמא יטלטל העני עם בעל הבית ביחד, בלא זה האמצעי העומד במקום פטור, ונמצא שטילטל מרה"י לר"ה ומר"ה לרה"י. ולפיכך הו"ל טילטולם עם זה האמצעי באיסורא דרבנן קאי. ואע"פ (שאיצטבא) [שאסקופה] עצמה מקום פטור היא כמו שנתבאר בגמרא.
<h2>דף ז.</h2>
דעד עשרה הוי כרמלית למעלה מעשרה מקום פטור הוא. ואם תתמה ותאמר מה נשאר הפרש בין שיעורי כרמלית ושיעורי רשות היחיד. הנה נתבאר מדברי רב דימי א"ר יוחנן דמקום שיש בגובהו י"ט ויש ברחבו ד"ט נקרא כרמלית. דע שאין בינהם הפרש אלא בפחות מעשרה בגובהה. אבל ברוחב שווין. אי נמי לענין מחיצות דבארבע מחיצות הוא דהוי רה"י ובבציר מארבע כרמלית הוי ואע"פ שגבוה עשרה ורחב ארבעה.
<h2>דף ז:</h2>
ואקילו בה רבנן וכו'. דע שיש ברשות היחיד חומרא וקולא. חומרא דיליה בגובהה, דאויר רשות היחיד עולה עד לרקיע ויורד לתהום. וקולא דיליה ברוחבה, דבציר מארבעה טפחים ברחבה מקום פטור הוי. וכן ר"ה נמי אית ביה חומרא וקולא. חומרא דיליה ברוחבה, דמשש עשרה אמה עד דבר שאין לו קצבה רשות הרבים. וקולא דיליה בגובהה, דאין גובה ר"ה תופש אלא עד עשרה טפחים בלבד ולמעלה מהן מקום פטור הוי. ובכרמלית אקילו בה מקולי רשות היחיד ומקולי רשות הרבים. אקילו ברוחבה שאם היה ברוחבה ארבעה טפחים הויא כרמלית ואי לא מקום פטור הויא. וזו היא הקולא שלמדוה מרשות היחיד. ואקילו בגובהה מר"ה, דעד עשרה בגובהה הויא כרמלית ולמעלה מעשרה מקום פטור הויא. חורי רשות היחיד כרשות היחיד דמו. יש מי ששואל ואומר, מה טעם נתנו דין חורי רשות היחיד כרשות היחיד ולא נתנו דין חורי ר"ה כר"ה. ויש להשיב ולומר שכיון שמנהג רשות היחיד שיהיו בו חדרים וגנז' וכולן נכללין בתורת רשות היחיד, ולפיכך שמו דין חורי רשות היחיד כרשות היחיד. ולפי שרשות הרבים אין המנהג להיות בו מקומות מיוחדים כלל, אלא דרכו להיותו דרך אחת ישרה, דאפילו יש בו עקמומית (ו) אין דרך בני רשות הרבים להשתמש באותו מקום אלא ע"י הדחק בלבד, נשתנה דינה מרשות הרבים לכרמלית. לפיכך נתנו רז"ל לחוריו של ר"ה דין בפני עצמן, כמו שפירשתי.
<h2>דף ח.</h2>
אמר אביי זרק כוורת לר"ה גבוהה עשרה ורחבה ששה פטור. פירוש, כוורת היא עגולה כמו השובך. וא"ת למה הצריך אביי שיהיה רוחב הכוורת ששה טפחים. והלא בחמשה טפחים ושלשה חומשי טפח נהיה בו שיעור רשות היחיד שהוא ד"ט על ד"ט. ואומר הרב רבינו יצחק בעל ההלכות זצק"ל, שאנו צריכין לששה טפחים גמורים כדאמר אביי. וזה שאמרת דבבציר מהכי סגי לן ויש עמנו בשיעור זה שני חומשי טפח יתירים. דע ששני חומשי טפח אלו הוסיפו אותן כנגד עובי שתי המחיצות כדי שיהא ברוחב חללה של כוורת ארבעה טפחים מצומצמים. כדי שתהיה ברוחב זה חולקת רשות לעצמה. והרב הגדול רבינו משה בעל החיבור זצ"ל. מקשי עליו. ואומר ומנין לך לומר שעובי שתי המחיצות הן שני חומשין מצומצמים. ושמא הן יתירות על זה השיעור או חסירות. והיאך פסק אביי ואמר אם יש בה ששה טפחים בדבר שיתכן להיות יתר על ששה טפחים או פחות מהן. אלא הוה ליה לאביי למימר אם יש בחללה חמשה טפחים ושלשה חומשי טפח פטור. וזה הוא השיעור שאין להוסיף עליו ולא לגרוע. ופריק ז"ל ואמר בתשובת דבר זה, שאלו השני חומשין שהוסיף אותם אביי אינם מחמת עובי המחיצות כלל. אלא משום שהשיעור שנתנו חכמים ואמרו כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא, לאו שיעורא דדייק הוא. אלא כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי ומשהו באלכסונא. ומשום הכי הוסיף אביי בחשבון המרובע היוצא מתוך העיגול שני חומשי טפח יתירות כנגד אותו משהו שישאר בכל אמה. הרי למדנו מדברי הרב רבינו משה זק"ל דעובי המחיצות הם בכלל החשבון. ואפילו לא יהיה בחללה אלא שלשה טפחים או פחות מזה השיעור או יותר, כיון שעובי המחיצות משלימות השיעור שאנו צריכים, הרי היא רשות לעצמה. והכי פסק ז"ל בחיבור שלו, ואמר עובי הכתלים של רשות היחיד כרשות היחיד, לאחרים עושה מחיצה לעצמה לא כל שכן. ולפי שהמחיצות מצטרפות לחלל פסק אביי ואמר שאם יש בה רוחב ששה טפחים פטור. [גליון] והרב רבינו יהונתן ז"ל פירש בפרק הזורק ואמר ואם הניח מרשות הרבים על אותה חוליא אע"פ שאינה רחבה ארבעה מיחייב משום דאמרינן לאחרים גורמת מחיצה לעצמה לא כל שכן... ומקשינן מאלכסון ד"א דשבת שהוא דוקא. ומשנינן דכלי מדדינן מחיצות מתוכו. ש"מ מדידת כוורת כדפריש רב ז"ל עכ"ד.
רב אשי אמר אפילו גבוהה שבעה נמי חייב. פירוש דכיון שכפאה על פיה אין אנו יכולין לצרף עובי קרקעיתה עם גובה מחיצותיה. ואין לנו למדוד אלא גובה המחיצות בלבד חוץ מעובי קרקעיתם. לפיכך אם היתה גובהה בעובי קרקעיתה שבעה טפחים ומחצה אין גובה חלל מחיצותיה כשתמדוד אותם מתוכה אלא שבעה טפחים ומשהו. והוי ליה כחפץ שנח כולו ברשות הרבים וחייב עליו. ולפיכך אמר רב אשי אפילו גבוהה שבעה ומחצה חייב. כלומר אפילו היא גבוהה מגבה מבחוץ שבעה טפחים ומחצה חייב, שהרי נשאר שיעור גובהה מחללה שבעה ומשהו. ודין הלבוד, שהוא פחות משלשה, הרי נשאר גובהה עשרה. ואילו היה ברוחבה ארבעה טפחים שהוא שיעור מקום הויא לה כרשות היחיד, והיה הזורק אותה פטור, לפי שזו הכוורת שמדברים בה עכשיו אין ברוחבה ארבעה על ארבעה, כדאמר רבא אפילו אינה רחבה ששה פטור וכו', הויא כחפץ שנזרק מרשות היחיד לר"ה וחייב עליו כמו שפירשנו. וזה שאמרנו שאם היתה גבוהה שבעה ומחצה מתוכה אע"פ שאין ברוחבה ארבעה על ארבעה הזורק אותה פטור משום דין לבוד כמו שאמרנו, הני מילי כשנפלה נפלה לר"ה והיא כפויה על פיה, שנמצאו המחיצות ראויות לדין לבוד, שהרי אין בפניהן דבר שמפסיק. אבל אם אינה כפויה, אלא זרקה על קרקעיתה ונחה עליה, נמצאת קרקעיתה של כוורת מפסקת בפני מחיצותיה דין לבוד, ואינם חוזרות להצטרף עם פחות משלשה באויר. שהרי אינן מחיצות הניכרות, שהרי סתמה קרקע הכוורת בפני המחיצות. והיינו נמי טעמיה דרב אשי שאינו מחשב גובה מקצת שיפולי המחיצות הדבוקות בקרקעית הכוורת, מפני שאין אותו דבר נראה כמחיצה כלל. וזהו פירוש מחיצות לתוכן עשויות, כלומר שאינו נראה בתורת מחיצה אלא מחיצות הנראות מתוכה והן משמרות מה שבתוכה, ולא מחיצות שנראות מבחוץ, שהן מעובי קרקעיתה ולחוץ, שהרי אינן משמרות מבחוץ כלום. ולפיכך אין לחשב מחיצה אלא מבפנים בלבד. ואין מודדין גובה מחיצות הכוורת אלא מבפנים, להוציא עובי קרקעית הסל מצד המחיצות, שאינו נמדד עמהן כמו שביארנו. [גליון] אמרינן בהאי מסכתא פי"ז [קכ"ה ע"א] אמר שמואל קרומיות של מחצלת מותר לטלטלן בשבת. ופירוש קרומיות של מחצלות, שירי מחצלות שבלו.
<h2>דף ח:</h2>
ובלבד שלא יחליפו. כלומר שלא יכתפו בני ר"ה עליו ברשות היחיד, ולא בני רשות היחיד מכתפין עליו ברשות הרבים אלא כל בני רשות מכתפין עליו ברשותן. [גליון] פירוש אחר, שאותו חפץ שהוא מונח ברשות הרבים שיכנס ברשות היחיד אע"פ שבא ממקום... שם, גזירה דילמא לא מנח ליה במקום פטור אלא דרך אויר. ולא סבירא לן מהלך כעומד דמי ע"כ.
<h2>דף ט.</h2>
ואחרים אומרים אסקופה משמשת שתי רשויות בזמן שהפתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ. כלומר בזמן שהיה הדלת פתוח יהיה דין האסקופה כדין של פנים ומותר לטלטל עליה. ובזמן שיהיה הדלת סגור יהיה דין האסקופה כחוץ שהוא ר"ה ואסור לטלטל עליה. ומקשינן בגמרא, והאמר ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו. פירוש אסקופה היא קרויה תוך הפתח, מפני שהוא מקומה. והנה לא התיר הטילטול עליה אלא בלחי עומד מבחוץ. ואמאי קאמרה ברייתא בזמן שהפתח פתוח כלפנים, משמע דלא צריך לחי אחר כלל. ומפרקינן, מי סברת דבאסקופת בית עסקינן לא באסקופת מבוי עסקינן. כלומר דהאי שהתירה הברייתא לטלטל על האסקופה בלא לחי אינה מדברת אלא באסקופת מבוי ולא באסקופת בית. דהא אסקופת בית שהיתה ידועה אצלם לא היתה רחבה. אלא היתה פתוחה מרוחב פתח הבית, כגון זו "Z)6)" ולפי שנראית כאילו היא מובדלת מן הבית צריכה לחי להתירה. והיא שדיבר בה ר' חלבו ורב חמא בר גוריא. וברייתא שהתירה הטילטול בלא לחי מדברת באסקופת מבוי, שכיון שרוחבה כנגד כל הפתח ואינה נראית כמובדלת מן המבוי, כגון זו "Z)6("אינה צריכה לחי להתירה. וברייתא לחוד ודברי ר' חלבו ורב חמא לחוד ולא קשיאן אהדדי. הרי נתברר שאסקופת הבית, אע"פ שהבית פתוח, כיון שנראית כמופלגת מן הפתח אין הדלת מתירה, ואין מתירה אלא לחי. ואסקופת מבוי, כיון שאינה מופלגת מן המבוי, בזמן שהפתח פתוח מותר להשתמש עליה, שהרי הדלת מצרף אותה למבוי ומתירה לטילטול. ובזמן שדלתי המבוי נעולים הרי נפלגה אסקופה זו מן המבוי, ואסור להשתמש עליה, שהרי חזרה [להיות כמו] מחוץ למבוי. והאי שהצרכנו שיהא המבוי חציו החיצון אינו מקורה, דוקא הוא, מפני שאם היה המבוי מקורה עד סוף האסקופה לא היתה האסקופה שלו צריכה לדלת להתירה, אלא היה מותר לטלטל עליה. דקיימא לן דמותר להשתמש תחת הקורה. ואילו היה כולו בלא קרוי אי אפשר שיהיו הדלתות תלויות באויר. וזו היא צורת המבוי שקירויו כלפי פנים.
<h2>דף ט:</h2>
מתניתין. לא ישב אדם לפני הספר וכו'. ולא תימא דהאי סמוך למנחה, [מנחה] קטנה היא ולפיכך הזהירנו כל כך מפני שזמנה קצר, אלא אפילו סמוך למנחה גדולה שזמנו מרווח. ולא תימא דהאי ספר דהכא מלאכתו קשה ביותר כתספורת בן אלעשא, שנתבארו מעשיה במסכת סנהדרין בפרק כהן גדול [כ"ב ע"א], שהיו חותכין במספרים השיער ומניחין ממנו קצת כדי שיגיע ראש השיער לעיקר השיער שלמעלה ממנו, ותספורת זו היתה לכהנים בלבד משום דכתיב בהו [יחזקאל מ"ד] וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו כסום יכסמו את ראשיהם. אלא אפילו בתספורת דידן שאינה צריכה זמן רחב כלל אסור. גמרא. מעפרתו. והוא הבגד התחתון הדבוק על בשרו, ונקרא כן מפני שקולט העפר מגופו. בעת שיחם בשרו ויזיע ידבק עפר גופו באותו בגד.
<h2>דף י.</h2>
התם. פי' במנחה. לא שכיחא שכרות. ולפיכך יש לו להשלים מה שהתחיל בו, ולא חיישינן שמא יבוא לידי פשיעה בתפלה. אבל הכא. פירוש בערבית. שכיח שכרות. ואי לא מטרחינן ליה חיישינן שמא ישתכר ויבוא לידי פשיעה. אי נמי במנחה כיון דקביע ליה זימנא. ואם תאמר לעולם במנחה נמי שכיח שכרות, דהא כהני לא פרשי ידייהו בתפלת מנחה כלל [תענית כ"ו ע"ב]. רמי פזמאקיה. פירוש בית הרגל שלו, ולבישתן דרך כבוד לפני המלכים, שמכסה בהן רגליו ושוקיו. שרי גלימיה. מתיר קשרי עטיפתו במעילו, כדי שלא יהיה לו ממנו עיכוב. ואית דגרסי שדי, פירוש משליך מעילו מעליו. ודרך ענוה הוא עושה, כדי שלא יראה עצמו כחשובים, אלא כעני שבעניים לפני בוראו. פכר ידיה. פירוש פקר ידיה. כלומר שולח ידיו למטה, ואינו מגביהן בתפלה כלל, כדי שלא (ישתבש) [ישתרר] בעומדו לפני בוראו. ויש שפירשו פכר ידיה, מכתף ידיו וחובק ידו הימנית על השמאלית, ועומד ביראה כעבד לפני רבו. חליש ליבייהו. מרוב הדינין ומקול המון העם הנצבים עליהם. כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת. ומסיר החמס מבין ישראל, הוא מקיים העולם. שהרי החמס מחריב העולם, שנאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם [את הארץ]. והדין מקיים העולם וגורם לו ישועה והצלה, כדתנן [אבות פ"ח מי"ח] על שלושה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום. ולפי שהדיין שהוא דן באמת מסעד בקיום העולם מליחרב, משום הכי נקרא שותף להקב"ה. כמו שנקרא האב שותף, כמו שאמרו [קדושין ל' ע"ב] שלשה שותפין יש באדם אביו ואמו והקב"ה. עד מתי יושבין בדין וכו' כדכתיב אשריך ארץ שמלכיך בן חורין ושריך בעת יאכלו. כלומר שתלמיד חכמים צריך שיהיה מתוקן בכל מעשה, אפילו בעת שיאכל בה, [דהיינו] שעה ששית. ת"ר שעה ראשונה מאכל לודים שניה מאכל יורשים שלישית מאכל ליסטים רביעית מאכל כל אדם חמישית מאכל פועלים ששית מאכל ת"ח. סימן לי"ל כפ"ת.
<h2>דף י:</h2>
שרי ליה לאיניש למימר הימנותא. הטעם, כי אין איסור למחוק הכינויין. וכן מותר לאומרן בבית המרחץ או בבית הכסא בלא תורת שבועה, אלא כמו שמשבחין אדם שהוא נאמן או רחמן או יש לו חנינה. כי אלו הכינויים אינם שמות להקב"ה ממש. אלא הם לו כמו שבח והודאה בלבד. אבל שמותיו של הקב"ה כגון אל ואלהים אסור לאומרן בבית המרחץ הישן או בבית הכסא. והנותן מתנה לחבירו. פירוש על ידי שליח. צריך להודיעו. שמאתו היתה אותה המתנה, כדי שתרבה האהבה בין ישראל. וכן אם האכיל הקטן צריך להודיע לאמו, כדי שלא תאכילו דבר אחר וינזק. אי נמי כדי שתודיע לאביו אהבת ריעו לבנו, ותרבה האהבה בישראל. עשרה זין. עשרה זין, מלשון זוזין. והזוז הוא רובע הסלע, דהיינו דינר, שמשקלו כמשקל הדינר המצרי. נמצא משקל עשרה זוזין שהוסיף יעקב אבינו ליוסף שני סלעים ומחצה. [גליון] זין זוזין, דגרסינן בהאי מסכתא בפרק המוציא [פ"א ע"א] תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר משקל עשרה זין. ופסק רבינו משה בחיבורו בהלכות שבת פרק י"ח הלכה י"ג ואמר אבן כדי לזרוק בבהמה (ותרגיז) [ותרגיש] והוא משקל עשרה זוזין. [גליון] מילת. הוא הצמר הלבן. מדאמרינן בזו המסכתא בפרק במה בהמה יוצאה [נ"ד ע"א], מאי צמר לבן אמר רב ביבי אמר רב אסי כצמר נקי רך בן יומו שמכבנין אותו למילת. רבינו יהונתן למילת, לעשות מצמרו כלי מילת. ר"ת תרגום וצמר צחר [יחזקאל כ"ז], ועמרא מילת. כבינה. צוף אצין. כדאמרינן בכתובות [ב"ב קנ"ו ע"ב] תינתן כבינתי לבתי. יעני רדאה אלדי יתגטאבה.
<h2>דף יא.</h2>
מתניתין. לא יצא החייט במחטו. גם זו מדברים שהושוו בהם. אבל איפליגו בגמרא [י"א ע"ב] שאם תחב החייט המחט במצנפתו כדרך שעושין החייטין ויצא, חד אמר כיון שדרך האומן לתחוב המחט בבגדו ודרך הכותב ליתן הקולמוס אחר אזנו, הוו להו באלו דרך הוצאתן בכך בחול, ולא יצא בהן כזה סמוך לחשיכה, שמא ישכח אותם ויצא בהם בשבת ויהיה חייב חטאת, דאומן דרך אומנותו חייב. ולא קיימא לן כותיה, שהרי לא הוציא כדרך המוציאין. וחד אמר אומן דרך אומנותו פטור, ולעולם אינו חייב אא"כ הוציאן בידו. והאי דקאמרה מתניתין לא יצא החייט במחטו וכו' סמוך לחשיכה, כשהמחט ביד החייט והקולמוס בידו של סופר. שאם היו תחובין להן [בבגדם] לא היינו גוזרים עליהן שלא יצאו בהן סמוך לחשיכה, שהרי באה גזירה לגזירה. שאם גזרנו שלא יוציא דבר סמוך לחשיכה אפילו כלאחר יד שמא ישכח ויוציאו כדרך הוצאתו, הרי גזירה אחת. וגזרינן נמי שלא יוציאם בידו סמוך לחשיכה שמא ישכח אותה בידו ויוציאה בשבת, הרי גזירה לגזירה. ולעולם אין גוזרין גזירה מפני גזירה. וקיימא לן כותיה. ולא יפלא ולא יקרא. ואם תאמר בחדא סגי לן, שהרי טעם שני האיסורים דבר אחד. יש לומר דאיצטריך. דאי אשמועינן לא יפלא לחוד הייתי אומר הני מילי בפלייה שצריכה עיון הרבה כדי להוציא הכינה, אבל הקורא דאינו צריך עיון רב כל כך הייתי אומר שמותר. ולפיכך איצטריכינן לאסור לנו שניהן. באמת אמרו. כל מקום שאמרו בו רבותינו ז"ל "באמת" היא הלכה למשה מסיני. כך אמר רבינו שלמה הצרפתי ז"ל במסכת מציעא, ומפרש ז"ל החזן, שהוא החזן שמוציא ספר תורה בשבת בבית הכנסת לקרות בו שבעה, וצריך הוא לידע מליל שבת פיסקי הפרשה כדי לחלקה לשבעה חלקים. ואומר ז"ל שיש לפרש חזן אמלמדי תינוקות שרואין היכן יתחילו למחר מנין השבעה והיכן יסיימו פרשיותיהן. וכל אלו הדברים אינם צריכים עיון רב ולהכי שרו. לא יאכל הזב וכו'. שמא בשביל חיבורו לה במאכל ישכח שהיא זבה ויבוא לבעול.
<h2>דף יב.</h2>
גמרא. מאי טעמא חייב אדם למשמש בתפליו. דכיון שצריך להזהר בהן מכל טינוף, ולשומרן בזכירה במשמושן בכל עת, לא חיישינן שמא יצא בהן משתחשך, שהרי אינו שוכחן. בני חקלאתא. אנשי הכפרים. אבל דילדות מידע ידעי. מפני שהילדות דרכן ללבוש בגדי צבעונין, ובמעט אורה ניכרים מבגדי האנשים שלהן. אין פולין. אפילו בחול. אין עושין אפקטפיזון. כלומר אין מוציאין רעי, ולא מוציאין שירי מזון ממעיהם ברשות הרבים. וכל זה כבוד לרבים. ויש לשם אסמכתא מהאי קרא [דברים י"ח] דכתיב כי י"י אלהיך מתהלך בקרב מחניך. אין הורגין את המאכולת. פירוש מאכולת כינה.
<h2>דף יב:</h2>
בתפיחא. חולה. והיא מלשון בשר תפוח. לפי שאין מלאכי השרת מכירין. דברי המתפלל. בלשון ארמי. כלומר אין נזקקין לו לשמוע דבריו. ומתוך כך הוו להו כאילו אינם מכירים לשון לעז. שהרי אדם שלא נזקק לעצמו להתלמד לשון הקודש ולא הכירה כמו כן נמי עושין לו, שאין נזקקין לתפלתו, ולא מכירין מה שהוא אומר, שמדבר דבריו בפני מי שאינו רוצה לשמוע דבריו, שאומר לו "אין אני מכיר דבריך". ולא משום לשונו שאינו מכירו, אלא שלא היה לו חן בעיניו לשמוע דבריו בלבד. אבל מתוך צערו של חולה והכנעתו ביסורין ושבירת לבו לפני בוראו יש לו חן לשמוע כל לשון שהוא שואל בו, דכתיב [תהלים ל"ד] קרוב י"י לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע. וכתיב [תהלים מ"א] י"י יסעדנו על ערש דוי.
ולא יקרא לאור הנר אמר רבא וכו'. מרדע הוא הַמַטֶה שנוהגין בו הבקר. והוא בלשון מקרא מלמד. פירוש שאם נתיר זה הגבוה יזלזלו בשאינו גבוה. ולא תימא דהאי גזירה לגזירה היא. אלא כולה חדא גזירתא היא, כלומר בעת שגזרו שלא יקרא לאור הנר גזרו ואפילו היה גבוה כמה אמות. ובמדורה. כיון שיש בה עצים הרבה ויש לפני כל אחד ואחד עץ חיישינן שמא יתקן אחד מהן עץ שלפניו מקודם שיבין בו חבירו או יראהו. דהוי ליה כל עץ ועץ שבמדורה כנר בפני עצמו.
תאני חדא שמש בודק קערות וכוסות לאור הנר ותניא אידך לא יבדוק. וקשיאן שתי ברייתות אהדדי. ואמרינן לא קשיא, דברייתא שאמרה בודק קערות לאור הנר בשמש קבוע. וברייתא שאמרה לא יבדוק בשמש שאינו קבוע, מפני שאין לו טביעות עין כשמש הקבוע בכל עת, וצריך להרבות האורה, וגזירה שמא יטה. הדר אמרינן ואי בעית אימא דשתי הברייתות בשמש שאינו קבוע, וברייתא שאמרה בודק כשהיה הנר דלוק בנפט, שאורו רב, והוא נמאס שלא יסתפק ממנו. וברייתא שאמרה לא יבדוק כשהיה הנר דלוק בשמן, דלא נפיש נהוריה, דחיישינן שמא יטה השמן על הפתילה, מפני שאין לו טביעות עין כל כך לראות כליו באור מועט. ועוד דחיישינן שמא יסתפק ממנו. אשתכח השתא דשמש שאינו קבוע בדנפטא שרי בדמשחא אסיר. וכל שכן אם היה השמש קבוע שמותר לו לבדוק בדנפטא, ויהיה מותר לבדוק אף בנר הדלוק בדמשחא, לפי שלא אסרנו להשתמש בדמשחא אלא אם היה שמש שאינו קבוע. דשמע מיניה דשמש קבוע מותר. אבל לא ידענו אם היתר זה הוא לכתחלה או דיעבד. ולפיכך איבעיא להו שמש קבוע בדמישחא מאי. וזו גירסת רבינו יצחק [אלפסי] ז"ל ורבינו חננאל בר הרב רבינו חושיאל זצק"ל. אבל הרב רבינו יוסף הלוי זצ"ל סובר ששמש שאינו קבוע לעולם אסור לו שיבדוק לאור הנר, ואפילו היה דלוק בנפט, דמשום שאינו רגיל באותם כלים וצריך להבחין בהן הרבה חיישינן שמא יטה. והכי גרסתו ז"ל, תאני חדא וכו' ותניא אידך וכו' וקשיאן ברייתות אהדדי וא' ל"ק וכו' ואי בעית אימא הא והא בשמש קבוע ול"ק הא בדנפטא הא בדמשחא. בדנפטא שרי בדמישחא אסיר. והאי איסורא לאו איסור בדיקה הוא לגמרי. אלא ה"פ שאסור להורות לשמש לבדוק בנר של שמן. והאי איפליגו ביה תרי אמוראי, כדאיבעיא להו שמש קבוע בדמישחא מאי, אמר רב הונא הלכה, שמותר לשמש קבוע להשתמש בנר של שמן. אבל אין מורין. לו שיעשה דבר זה לכתחלה. הרי שמעת דרב הונא סובר כברייתא שאמרה לא יבדוק. וכיון דאשכחן רב הונא דקאי כהאי ברייתא קיימא לן כותיה. ורב ירמיה לא סבר כהאי ברייתא, אלא סבר שמותר להורות לשמש קבוע אף בנר של שמן לכתחלה. ועל גירסת הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל סמך רבינו משה בחיבורו.
<h2>דף יג.</h2>
איבעיא להו נדה מהו. שתישן אצל בעלה היא בבגדה והוא בבגדו. ויש לתמוה על בעיא זו ולומר מאיזה ענין היה הדעת נוטה שמותר לנדה לישן אצל בעלה בבגדה. וראיתי מקצת המפרשים אומרים שיש להשיב, מהא דאמרינן בכתובות אמר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה, דדרשינן שארה כסותה ועונתה לא יגרע, זה קירוב בשר. לפיכך הוה ס"ד דכיון ששינת האשה והאיש בבגדיהם הוא שינוי, ובזה השינוי נזכרים איסור כרת ואינו בא לידי עבירה. והייתי אומר שמותר. לפיכך השמיענו שאסור מהאי קרא דכתיב בספר יחזקאל אל ההרים לא אכל, כלומר שלא בטח בזכות הוריו ונהנה בו, אלא גם הוא עשה זכויות לעצמו. ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל, כלומר שלא הירהר בע"ז. ואת אשת רעהו לא טימא ואל אשה נדה לא יקרב מקיש נדה לאשת רעהו וכו'. ואם תאמר והלא היה לי ללמוד איסור דבר זה ממתניתין דאמרה לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. ואומר רבינו יהונתן הכהן ז"ל דיש לומר, כיון דזב וזבה אין ביניהם שינוי, שהרי אינו נזהר במגעה. אבל הנדה והטהור, כיון שיש ביניהם שינוי, שהרי הוא מוזהר על מגעה, לא הייתי מדמה אותה לזבה. ולפיכך איצטריך לשאול גם עליה.
<h2>דף יג:</h2>
מתניתין. אלו מהלכות שאמרו. כלומר שזו המשנה היא תשלום מנין שמונה עשר דבר שהושוו בהן. והכי פסק תלמודא ואמר אלו תנן. ואלו הן, יציאות השבת וכו'. ושמונה עשר דבר אחרים נחלקו בהם, ואפשר שנמנו ורבו בית הילל על בית שמאי והלכה כבית הלל. ואלו הן, אין שורין דיו וסממנין וכו'. וגם שמונה עשר דבר נמי נחלקו בהן ורבו ב"ש על ב"ה וגזרו עליהן ב"ש, ונתקיימה גזירתם, דכתיב אחרי רבים להטות. ואינן בענין מסכתא זו, חוץ מדבר אחד והוא מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי וכו'. והשאר תלויין בטומאה וטהרה. ואלו הן האוכל אוכל ראשון וכו'. ומאחר שמנינו אלו השמונה עשר דבר שגזרו ב"ש על ב"ה אי אפשר שלא נפרש אותם למען ירוץ הקורא אותם ולא יהיו דבריהם כסתומין בעיניו. האוכל אוכל ראשון. לטומאה או אכל אוכל שהוא שני לטומאה, אין אלו האוכלים הטמאים מטמאין אדם מן התורה, דאין אוכל מטמא אדם. ורבנן גזרו עליהן שיהיו מטמאין הנוגע בהן, גזירה שמא יאכלם ויחזור אחר כן ויקח משקה של תרומה ויתן לפיו, ונמצא פסל שאר אותן המשקין ששתה מהן, שהרי המשקין מיטמאין מחמת האוכלין הטמאים, דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא. וכמו כן נמי גזר על משקין הטמאים שיהיו מטמאין הנוגע אותן ופוסלין אותו מלאכול בתרומה, גזירה שמא ישתה אותם ויחזור אחר כן ונושך ככר של תרומה בפיו ופוסל שאר אותו הככר מחמת נגיעתו בפיו שהוא לח באותן משקין הטמאים. והבא ראשו ורובו במים שאובים, פירוש אדם שטבל במקוה כשר ועלה מטומאתו, וחזר לאלתר וטבל במים שאובים, אע"פ שכוונתו להסיר מימי המקוה הסרוחין מעל גופו, כיון שהרואה אותו טובל באותם המים השאובים מדמה שלא טבל אלא בהן וטועה, שהמים השאובים מועילים לעלות מטומאה לטהרה, גזרו עליו רבנן שיהיה בטומאתו ראשונה, וכאילו לא טבל כלל, עד שיחזור ויטבול במקוה הכשר. וחיזקו דבר זה ואמרו שאפילו טהור שנפלו על ראשו שלשת לוגין מים שאובים, שלא יגע בתרומה. ודבר זה כדי לחזק הגזירה הראשונה. והספר. שיהיה מטמא התרומה הנוגעת בו כדי שלא יהיו מצניעים להם קודש אצל הספרים, מפני שמרגילין העכברים לשם. וכן גזרו על הידים שיהיו שניים לטומאה. ואם יגעו בספר בלא מטפחת יטמאוהו ויטמאו התרומה הנוגעת בהן, כדי שיזהרו העם ולא יאחוז אדם ס"ת ערום בלא מטפחת. דא"ר זירא כל האוחז ס"ת ערום נקבר ערום בלא אותה מצוה. האוכלים שנטמאו. במשקין שהן טמאים מחמת הידים. שטומאתן מדרבנן. גזרו על אותן האוכלין שיהיו טמאים לענין תרומה וקדשים. וכן הכלים שנטמאו במשקין. שהם טמאים מחמת שרץ וכיוצא בו, שהוא אב מאבות הטומאה. גזרו על אותן הכלים טומאה, גזירה שמא יגעו במשקה שנטמא מחמת הזב, שטומאתו דאורייתא, דכתיב וכי ירוק הזב וגו'.
<h2>דף טז:</h2>
המניח כלי תחת הצינור לקבל בו גשמים. ואפילו אותו כלי מכלי גללים או מאדמה, כיון שהניחו בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו וירדו בו גשמים, גזרו על אותם המים הנמשכין מן הצינור למקוה שיהיו כשאובים ופוסלים אותו המקוה.
<h2>דף יז.</h2>
כל המטלטלין. שנושאן האדם בידו והאהיל בהן על מת או על קבר, אם היה ברוחב אותו הכלי כעובי המרדע, הרי אותו כלי מביא הטומאה על האדם הנושאו, ומביאין הטומאה לעצמן, אפילו יש ברוחבן כל שהו. ועל שאר אדם וכלים אם היה בהיקיפו פותח טפח ובעוביו שתי אצבעות, דהיינו שיעור עובי המרדע הנזכר למעלה, כמו שנתבאר בתוספת כלים [פי"ד] שהמרדע הנזכר הנה עוביו שתי אצבעות ורוחב הקיפו טפח. שאם היה בעוביו טפח הרי הוא כאהל חשוב לכל דבר אף מן התורה. הבוצר לגת. גזרו [על] המים המזלפין מן הענבים שיהיו מכשירין לטומאה, שהרי בעל הכרם סוחטו מתוך גפנו כדי לידע אם הבשילו אם לאו. ובאותה מחשבה נחשב אותו המשקה להכשיר הניתן עליו לטומאה, וכי יותן מים על זרע קרינא ביה, שהרי בכוונה נסחט.
<h2>דף יז:</h2>
גידולי תרומה. טמאה שנזרעו גזרו עליה שתהיה בטומאתה כשתצמח, גזירה שמא יאחר הכהן תרומה טמאה אצלו כדי לזורעה. וכשתצמח יזלזל בה ויאכילנה לזרים. מי שהחשיך בדרך. וקדש עליו היום נותן כיסו לנכרי ולא יניחנו ע"ג חמורו. ולא חיישינן דאמירה לגוי שבות. דקים להו לרבנן דאדם בהול על ממונו, ומוטב שיעבור על שבות דדבריהם ולא יעבור על שביתת חמורו שהוא מצווה עליו מן התורה דכתיב למען ינוח שורך וחמורך. פיתן ושמנן. שיהיו טמאים, משום סתם יינם שיש בו טומאה קלה כמו משקין טמאים. וגזרו טומאה על מגע יינם משום יחוד בנותיהם. וכן גזרו על קטן גוי שהוא בן תשע שנים ויום אחד שמטמא בזיבה, כדי שלא יתערבו בהן ילדי ישראל וירגילו אותן למשכב זכור. ועכשיו שגזרו על מגע הגוי הקטן שהוא כזב, וצריך הנוגע לפרוש מליכנס למקדש, ואינו יכול להפריש תרומה ולא ליגע בדבר שיש בו קדושה, הרי אבי הבן הישראלי מפרישו מלהתערב בגוים כדי שלא יזיקו. ומתוך כך יהיו ישראל קדושים ואינם באים לידי עבירה.
אין שורין דיו וכו'. פירוש דבית שמאי דרשי מהאי קרא [ו]בכל אשר אמרתי [א]לכם תשמרו, דהיינו לרבות שביתת כלים. כלומר שאנחנו מצווים שנשבית הכלים שלנו ממלאכה של איסור. ולפיכך אסרו בית שמאי שריית דיו בכלים, ששריית הדיו היא גיבולו וחייב משום לש. וכן שריית מיני זרעונים בכלים חייב עליהם משום זורע. ושריית סממנים במים חייב עליהם משום [צובע].
מתניתין. ב"ש אומרים אין מוכרין לנכרי. דע שכל דבר שאסור עלינו לעשותו בשבת אסור לנו לומר לגוי לעשותו. דגזרינן שמא לא יעשה הגוי אותו המעשה כרצון הישראלי [ו]ימהר הישראלי לגמור אותו דבר בידו. וכן אסרנו שלא ימכור אדם ולא ישא ויתן בשבת, גזירה שמא יכתוב. כדי שיגיע למקום קרוב. כלומר שיהיה הגוי יכול ליכנס לביתו מבעוד יום, דהיינו שיהיה בית הגוי קרוב לבית היהודי, כדי שלא ייראה הגוי כיוצא בחפץ מבית הישראלי בשבת כלל, שמא יחשדוהו שמכר לו אותו חפץ בשבת עצמה. אבל אם היה בית הגוי רחוק מבית הישראלי ואין ריוח בזמן שיגיע הגוי אליו, אוסרין בית שמאי שישא ויתן עמו מפני החשד, כמו שפירשתי. גמרא. כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. פירוש דהיינו בית שבסוף המדינה, שהוא מקום רחוק. הרי נמצא שבית הלל סוברין על דעת האי תנא שאין מוכרין לגוי אא"כ יש באותו העת הרווחה בכדי שיגיע הגוי למקום רחוק. ובא ר"ע ואמר שלא אמרו בית הלל אלא כדי שיצא מפתח ביתו. וזה הוא ענין חלוקת ר"ע את"ק דברייתא. וזה תורף פירוש רבינו שלמה הצרפתי ז"ל. ויש מי שמפרש דברי בית הלל שאומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, דדווקא הכי קאמרי בית הלל על דעת כולי עלמא. ורבי עקיבא דאמר כדי שיצא מפתח ביתו [לא אמר] משמם דבית הלל כלל, ואינו חולק על דברי ת"ק דברייתא כלל. אלא ר"ע דעת עצמו קאמר, ואפילו הכי לא פליגי בית הלל עם ר"ע כלל, אלא שבית הלל מדברים בישראל שמכר לגוי חוץ לחומה, שנמצא המקום הקרוב לאותו הגוי הקונה הוא הבית הסמוך לחומה. ורבי עקיבא מדבר בישראל שמכר חפץ לגוי בתוך המדינה, דהוי ליה מקום קרוב של אותו גוי הקונה הוא יציאתו מפתח ביתו של אותו הישראלי המוכר. כללו של דבר דהוי ליה הגעת הגוי שקנה מחוץ לחומה לבית הסמוך לחומה דומה ליציאת הגוי שקנה במדינה מפתח ביתו של ישראל. ואין בין בית הלל ורבי עקיבא חלוקה כלל. לא ימכור אדם חמיצו לגוי. לפי שהחמץ נמי צריך אדם למוכרו כדי שיכלה קודם שעת איסורו, דהיינו שעה ששית. לפיכך נדמה למכירת חפץ ביום ששי קודם חשיכה.
<h2>דף יח:</h2>
גמרא. סליק להו קוטרא ומפסדי. יעלה העשן ומפסיד הכלים. צמר ליורה נמי. וכן צמר לתוך היורה של סממנין שצובעין אותו בה, לא גזרינן משום חתוי גחלים, שהרי אוקמה שמואל שהיורה היא עקורה מעל האש. הדר אקשינן בגמרא, ודילמא מגיס, פירוש וניגזור דילמא אתי להגביה הצמר ולהורידו לתוך הסממנין עד שיקלוט העין, כדרך שעושים הצבעים. ומהדר ביורה טוחה, כלומר שהקדירה פיה סתום.
<h2>דף יט.</h2>
והלא קצץ. ומבית הלל קא פריך, דהא ב"ש לא עדיף להו קוצץ מקונה חפץ לגמרי, דאפילו בקונה חפץ מישראל מצריכין שיהיה שהות ביום כדי שיגיע הגוי לביתו.
אין מפליגין וכו'. פשוטה היא מדברי הרב רבינו יצחק זק"ל. אבל עיקר הדבר שתדע שהתורה אסרה עלינו לצאת ביום השבת כשיעור מחנה ישראל שהוא י"ב מיל, דכתיב שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. הכי למדנו מפי השמועה. הרי נמצא שאסור עלינו להלך בשבת כשיעור הזה. אבל פחות מ[מנו] מותר מן התורה. אבל רבנן אסרוהו ולא התירו הילוך בשבת חוץ מן העיר או מן המדינה אלא שני מילין בלבד. בד"א כשיהלך אדם ביבשה, אבל אם אפשר לאדם להלך באויר, כגון שידלג על עמודים נעוצים שהיו גבוהים עשרה טפחים ורוחב בכל אחד מהם פחות מארבע אמות, ה"ז ספק אם מותר לו לדלג יתר מאלפים ונאמר שאין דין תחומין מדרבנן במהלך למעלה מעשרה, שהרי לא גזרו אלא על הילוך ביבשה שהיא דומה למדבר שהיה מחנה ישראל חונה בו, אבל זה שמדלג למעלה מעשרה טפחים הואיל ובמקום פיטור הוא מהלך לא גזרו עליו שהרי אינו מהלך ברשות הרבים כלל. או נאמר שיש דין תחומין מדרבנן למעלה מעשרה, ואין המהלך באויר יכול לצאת חוץ לאלפים אמה, שהרי הוא דומה למהלך ביבשה. וזה הוא הספק. אבל אם יהלך אדם באויר הים למעלה מעשרה טפחים אין לשם איסור תחומין כלל, שהרי אין זה דומה לדגלי מדבר. ואפילו רבנן נמי לא גזרו בו. לפיכך יש לנו ללמוד שמותר להלך בספינה שמהלכת על גובה עשרה טפחים מים כל מה שיכול להלך. אבל אם נתברר לנו ודאי שאין בגובה הים עשרה טפחים, כיון שדין מקום זה בימות החמה כרשות הרבים, כדתנן רקק מים ורשות הרבים עוברת לתוכו וכו', לא התירו להלך בו כי אם שיעור שמותר להלך ביבשה, דהיינו שני אלפים [אמה]. לפיכך יש לנו ללמוד שהנהרות והאגמים הקטנים שלא ידענו בודאי שמימיהם פחותים מגובה עשרה אלא הדבר אצלינו ספק, ה"ז מותר להלך בהם בשבת, כמו שמותר להלך בים הגדול, משום דהוו להו ימים אלו הקטנים ספק דבריהם וספק דבריהם לקולא. הכי מוכח בגמרא ומדברי הרב הגדול רבינו משה ז"ל בעל החיבור. [גיליון] עד י"ב מיל, אבל יתר לא, דהו"ל ספיקא דאורייתא לחומרא.
גרסינן בפרק לולב וערבה [סוכה מ"ד ע"ב] א"ר איבו וכו' אל יהלך אדם בע"ש יותר מג' פרסאות. פירוש כדי שלא ינזק מחמת נענוע הספינה ויבטל ממצות עונג שבת, ויש מי שפירש שמא לא ימצא עיר לעשות בה שבתו ונמצא מסכן בעצמו בחילול שבת, ויש מי שפירש דשמא יבוא לביתו ולא יהיה להם פנאי ביום לתקן סעודת שבת ושמא יבואו לידי חילול שבת שהרי אנשי ביתו יראים ממנו. אבל לאושפיזיה. פירוש אם היה הולך אכסנאי אצל אחרים. [על] מאי דנקיט סמיך. כלומר שדעתו סומכת על אותו מזון שהוא תפוש עכשיו בידו, ואין בדעתו תיקון מזון אחר כלל. איכא דאמרי וכו'. ויש מי שסובר בהפך, שאסור להתארח אצל אחרים באותו העת, שמא יביישם. אי נמי מחמת כבודו יבואו לידי חילול שבת. אבל לביתו מותר, שהרי אין אנשי ביתו בושים ממנו, והן מתעסקים בשלומו, ולא איכפת להו אחר שראו פניו למזון, אלא הוא נגרר עמהן במה שתקנו לעצמן. [גיליון] לא נראה זה הפירוש, מפני שהוא אומר "לא נצרכה אלא אפילו לביתו", כלומר לא אמר' אלא [אפי'] לביתיה וכל שכן המארח. כסא דהרסנא. יש מי שמפרש שהם דגים קטנים מעורבים בתבלין, ועשויין ללפת בהן הפת. ויש מי שפירש שהוא מורייס, שדרכן לטבול בהן פיתן.
והא העמידו דבריהם במקום עשה כדתנן. צריך אתה לידע שכל טהור שנמנע מאכילת קרבן פסח חייב כרת דכתיב והאיש אשר הוא טהור וגו'. אבל טמא ואונן ביום ראשון של מיתה אינו חייב בקרבן פסח ראשון, אלא יש לו תקנה בפסח שני. וילפינן [זבחים צ"ט ע"ב] דאונן ביום ראשון של מיתה אסור בקדשים מדכתיב גבי אהרן [ויקרא י"ט] הן היום הקריבו וגו' היום אני אסור. פירוש ביום מיתת נדב ואביהו אהרן אסור לאכול באותו [יום] קדשים, ובלילה דהיינו ליל שני של מיתה מותר לאכול בקדשים, וכן נמי נתבאר מדין הביכורים שהאונן אסור לאכול בקדשים דכתיב [דברים כ"ו] לא אכלתי באוני ממנו. לפיכך מי שמת לו מת ביום ארבעה עשר בניסן אחר חצות, כיון שנתחייב בקרבן פסח מחצות ולא חלה עליו אנינות אלא אחר שנתחייב בקרבן שוחטין לו פסחו ביום י"ד וטובל בליל ט"ו, לא משום טומאה וטהרה אלא משום נקיות, וכדי שיזכיר עצמו בכבוד י"ט ויסיח דעתו מכאב מתו. ואחר כך אוכל פסחו. שהרי ליל ט"ו הוא לו ליל שני למיתה ואינו אונן בו מן התורה בו שיתעכב מלאכול פסחו. ואע"פ שהוא חייב באנינות מדרבנן, לא העמידו דבריהם ואסרוהו מלאכול פסחו, אלא התירו לו אנינות שהיא מדבריהם והניחוהו על דין תורה, ויאכל קרבן פסח שהרי זדונו בכרת. אבל לא התירו לו להקריב גם קרבן ראייה שלו וקרבן שלמי חגיגה וקרבן שלמי שמחה ואוכל מהן, ואע"פ שהן מצוות עשה. דכתיב בקרבן ראיה יראה כל זכורך את פני י"י אלהיך. וכתיב בקרבן שלמי חגיגה שבעת ימים תחוג לי"י אלהיך. וכתיב בקרבן של שמחה וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני י"י אלהיך. והטעם שהעמידו דבריהם בקרבנות אלו וחייבוהו באנינות דבריהם, מפני שאינן בכרת [פסחים צ"א ע"ב]. נמצא עכשיו שלמדנו בפירוש שאפילו דבר שהוא מצות עשה ידחה מפני דבריהם, כמו שדחו קרבן השלמים והראיה מחמת אנינות דבריהם. הם הכי נמי יש לנו ללמוד בפירוש שאין איסור ההפלגה בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת משום גזירת תחומין דרבנן כלל. דאילו היתה ההפלגה אסורה משום איסור תחומין דרבנן לא היו מתירין דבר זה לדבר מצוה כלל. דהא לא עדיף דבר מצוה ממצות קרבנות החג, ואפילו הכי דחו אותם משום אנינות דבריהם. אלא היינו טעמא דאין מפליגין וכו' פשוטה מדברי הרב ז"ל.
מתניתין. אמר רשב"ג נוהגין היו בית אבא וכו'. פירוש דס"ל לרשב"ג כב"ש דסברי שביתת כלים [דאורייתא]. ומאי איריא ג"י, והלא מלפני השבת בלבד דיינו. ועוד מאי איריא לבנים אפילו צבועים נמי, ומתברר בגמרא דוקא כלי לבן מפני שהן קשים ואינם מתלבנים בפחות משלשה ימים אבל צבועים לא איכפת להו בהם דפחות משיעור זה מתלבנים.
גמרא. מאן תנא וכו'. כלומר מי שנה כל דבר שיזוב מאיליו כגון אלו שאמרנו עליהם שהם בני סחיטה, שאם יתרסקו מערב שבת שמותר לטעון אותם באבנים ובקורות כדי שיצאו משקיהם בשבת במהרה וליכא בו שום איסור כלל. השום והבוסר. ופירוש בוסר הן פגי הענבים, ופגי קיהות שבהן מערבין אותן בשום ומלפתין בהם פיתן. מלילות. הן השבלים שלא בשלו כל צרכן. מרסקן כדי שיזובו מימיהם. ונותן טעם בשום ובבוסר, כדי שיהיה טעמן ערב לפת. יגמור משתחשך. כיון שדרכן מבעוד יום ונהיו ראויין לזוב מימיהם מאליהם מותר לאדם לגמור הוצאת מימיהם בטעינתם בעבנים מקודם השבת כדי שיזובו מימיהם בשבת. אבל אינו גומר סחיטתם בידים בשבת. ויש מי שמפרש יגמור משתחשך בידים ממש בלא שום טעינה מבעוד יום.
<h2>דף יט:</h2>
בצריך דיכה. כלומר אם היו מינים אלו הנזכרים לא נגמר ריסוקם מיום ששי, אפילו רבי ישמעאל מודה שאסור לגמור סחיטתן אפילו בטעינה מבעוד יום. דטעינה זו דומיא לדיכה היא, דהא אילולי טעינה זו לא היו מימיהם זבים מאיליהם לפי שלא (היה) נגמרה דיכתן. ואסרינן מים הזבים מהם בטעינה מערב שבת, גזירה שמא יסחוט אותם בידים ונמצא עשה מלאכה גמורה. כי פליגי. פירוש שלא חלק רבי ישמעאל על רבי עקיבא אלא בדבר שנגמרה דיכתו אבל הוא עדין צריך שחיקה מעט קודם שיטעון אותם באבנים. רבי עקיבא אסר המים היורדים מהם בשבת, דגזר מחוסר שחיקה אטו מחוסר דיכה. ורבי ישמעאל לא גזר. ופירוש שחיקה מלשון [שמות ל'] ושחקת ממנה הדק. רב אסר. סבר טעמיה דרבי יהודה. ושמואל שרי. סבר טעמיה דרבי שמעון. דרבי יהודה אית ליה מוקצה, שמא יאכיל ממנו חביריו, ויודיעם שדבר זה הוא עומד למכירה ויבואו לידי מקח וממכר. ואיסור מקח וממכר גזירה שמא יכתוב בפינקסו כדרך כל הסוחרים שמכר או שהלוה. ורבי שמעון סבר שמותר לאכול דבר העומד לסחורה בין בשבת בין ביום טוב, ולא גזר שמא יכתוב. שדבר זה יבוא גזירה לגזירה ואין גוזרין גזירה לגזירה. דהא גזרינן מוקצה אטו מקח וממכר וגזרינן מקח וממכר אטו שמא יכתוב. ואיפסיקא הילכתא כרבי יהודה דאסר ביום טוב בלבד, מפני שהוא קל מן השבת, שמא יבואו לזלזל בו במקח וממכר ויכתוב בפינקסו. ופסקינן הלכה כרבי שמעון בשבת בלבד, דכיון דשבת חמור הוא פרשי אינשי מיניה ולא אתי לזלזולי ביה במקח וממכר כלל. אתריה דרב. [בר] פלוגתיה דשמואל.
מתניתין. אין צולין וכו'. אבל אם לא ניצלו מבעוד יום כלל אסור לשהותן משחשיכה ע"ג האש, דהא דעתיה עילוייהו, דלא בעו זמן מרובה לצלייתן, ודמו בלא צלייה לדבר אחר והוא בשיל ולא בשיל, וכשם שאסור לשהות בשיל ולא בשיל, והוא מצטמק ויפה לו, ע"ג האש משחשיכה, כך אסור לשהות הבשר והבצל והביצה כשהן חיין על האש משחשיכה.
<h2>דף כ.</h2>
גמרא. מאכל בן דרוסאי. ליסטים היו ידועין באותן הימים, ולא היו משהין בישולן אלא כדי שיגיע לשליש בישולו. מתניתין. ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד. דע שמדורה זו שמדבר בה היא המדורה שעושין אותה הכהנים להתחמם כנגדה כדי להפיג הצינה והקור מגופן. שהרי הן מהלכין ברגליהן יחיפים על הריצפה מפני שאסור להיות דבר חוצץ בין גוף רגלם ובין פני הריצפה שמהלכין עליה. אבל המדורה שמדליקין ממנה עצי המערכה מותר להבעירה בשבת, שנאמר [שמות ל"ה] לא תבערו אש בכל מושבותיכם ב[יום ה]שבת, מפי השמועה למדו בכל מושבותיכם אי אתה מדליק אבל אתה מדליק במדורת בית המוקד, כדי להביא ממנה אש למזבח. כדאמרינן [יומא כ"א ע"ב] אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. ובגבולין. כלומר כל המדורות שעושין אותן בארץ ישראל. גמרא. ושמואל אמר כדי שלא יאמרו כו' שמואל מיקיל טפי מרב, ודי לו שישאר שהות ביום כדי שתאחוז האש בעצים הגדולים, ולא יאמרו עוד הבא עצים קטנים ונניח תחת העצים הגדולים כדי שיחמו בהם ותאחוז האש בהן מחמת הדלקת העצים הקטנים. מאיליה. כלומר מחמת העצים הדלוקים, ולא עצים הקטנים שמניחין תחת הגדולים, והיינו "דבר אחר". עץ יחידי, כלומר אם לא היה במדורה אלא עץ אחד. ברוב עביו. כלומר שתכנס האש לחלל העץ ותדבק בתוך גופו. ושמואל אינו מצריך כל כך, אלא די לו אם ניתלית האש ברוב הקף העץ מבחוץ בלבד. גפת. היא פסולת הזיתים. של רבב. היא העשויה מכל דבר שיש בו שומן והוא ניתך באש, כגון שעוה וחלב. של קירא. המדורה העשויה ממין הזפת, וכן שמו בלשון ישמעאל קיר. של קש ושל גבבה. הן מלשון [שמות ה'] לקושש קש לתבן, דמתרגמינן לגבבא גילי, אבל [אלא] שגוף הקש הוא רך יותר מגוף הגבבה.
<h2>דף כ:</h2>
במה מדליקין וכו'. נאמר [ישעי' נ"ח] וקראת לשבת עונג. לפיכך חייבים אנו להנהיג עצמינו בשבת בכל מיני תענוג. ולפי שהיושב בחשיכה נחשב כמת, דכתיב [איכה ג'] במחשכים הושיבני כמיתי עולם, חייבים אנו להדליק מיום ששי נר לכבוד שבת, והוא דולק והולך ומאיר לנו בכל לילו כדי להוסיף במצות עונג. שהרי לא אסרה תורה עלינו שנראה אור האש בשבת כלל כמו שאסרה עלינו ראיית החמץ בפסח ואמרה [שמות י"ג] לא יראה לך חמץ. לא באליה. פירוש ואע"פ שהיא מבושלת. ולא בחלב. כגון חלב הקרב והדומה לו, אע"פ שהוא מבושל נמי אסור. וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו. מקשינן בגמרא [כ"ד ע"ב] חכמים היינו ת"ק, ומהדרינן איכא בינייהו הא דאמר רב ברונא אמר רב ולא מסיימי, [מי הוא דאמר בעיניה] הוא דלא הא ע"י התערובת הכי נמי. (כלומר) [שיש לומר] ת"ק מחמיר באליה וחלב יתר מחכמים ויש לומר שחכמים מחמירים יתר באליה [ו]חלב מתנא קמא. [גליון] במה מדליקין ובמה אין מדליקין. ואמרינן נמי [מ"ז ע"ב] במה טומנין ובמה אין טומנין אין טומנין לא שבגפת וכו'. וגם אמרינן [נ"א ע"ב] במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה יוצא הגמל באפסר והנאקה בחטם וכו' היכי אמרת בתלתא קמאי במה דמסיימת מתחלת, ובהמה במה שמתחלת מתחלת. לא קשיא, כאן באדם כאן בבהמה. אי נמי כאן בחמור כאן בקל, דבקל כיון דבהמה מצווה אדם על שביתה דכתיב למען ינוח, ואיסורה מכלל עשה בא, ואסור על משואה, אמרינן [הא] דשרי ברישא והדר אמרינן [הא] דאסרינן. ואדם כיון דאיסורו חמור על עשיית מלאכה בסקילה אסרינן ברישא והדר אמרינן דשרינן.
גמרא. חוסן. מפרש לה רב יוסף שהוא נעורת של פשתן. ומקשי עליה אביי ואמר והכתיב והיה החסון לנעורת. מכלל שאינו כן. ופירשו אביי ואמר שהוא כיתנא דדייק ולא נפיץ. פתילת המדבר. בגמרא מפרש לה שברא. יש מי שפירש מין זה בלשון ישמעאל שהוא ירק אלחדמ"ל. ירוקה שעל פני המים. ס"ד דגמרא שהוא עונה על הירוקה הגדילה על פני המים העומדים שאינם נמשכים. ומקשינן ואמרינן איפרוכי מיפרכא. כלומר אינה מתקפלת כפתילה. ומהדרינן ואמרינן אלא אמר רב פפא אוכמתא דארבא. צמר ירוק גדל על דופני הספינות כששוהים במים [ימים] רבים. תנא ע"כ פסול פתילות וכו'. מקשינן בגמרא ואמרינן פשיטא. כלומר מה בא ללמדינו בדבר זה והלא אנו יודעין בפירוש שמתחילת המשנה ועד כאן לא זכר אלא פסול הפתילות בלבד, ועכשיו הוא שמתחיל בדין השמנים האסורים. ומהדר שעוה איצטריכא ליה. כלומר שהתנא רצה שיבדיל איסור אלו הפתילות האסורות לבדם, כדי להתיר פתילה הנעשית מן השעוה. שהייתי אומר הואיל ושמן שעוה אסור להדליק בו בשבת נאסור נמי פתילה שנעשה עליה שעוה, שעשינו אותה [ב]מקום פתילה בלבד. והוא כגון שלקחנו פתילה שיש עליה שעוה מעט, הנחנו אותה בפי הנר ושפכנו עליה שמן יפה להדליק. מהו דתימא נאסור אותה מפני שעליה שמן אסור, קמ"ל בחילוק איסור הפתילות מאיסור השמנים שאין השעוה אסורה אלא אם הוא עשאו בתורת שמן, והוא כגון שהשלכנו חתיכות שעוה על הפתילה כדי לחום באור ולהבלע בפתילה כדי להדליק. אבל שעוה העשויה בתורת פתילה מותרת, שהרי לא מנו השעוה באיסור הפתילות כלל. וכן נמי למדנו בזכרון מכאן ואילך איסור שמנים, שאין אלו השמנים הנזכרים אסורים אלא אם הם בתורת שמן, כגון שהניח חתיכות זפת או שעוה על הפתילה. אבל אם דבקו שמנים אלו על הפתילות המותרות דיבוק יפה, כגון אבוקות שעוה או זפת וכיוצא בהן, מותר להדליק אותן לנר שבת. לא בזפת. זפת הוא מין שיוצא מן עצים ידועים, שלוקחים אותם העצים ושורפין אותם באש ויוצא מהן שמן שחור והוא נקרש לאלתר ועומד כאבן. ואחר כך יוצא מאותן העצים בסוף מין אחר, רך יותר מגוף הזפת, ואינו נקרש לעולם, והוא הנקרא עיטרן, ובלשון ישמעאל קטראן. הכי מוכח בגמרא.
<h2>דף כא.</h2>
קיקיון דיונה. בלשון ישמעאל דחן אלכרואע. מישחא דקזא. שמן היוצא מגרעיני צמר גפן. ובלשון ישמעאל חב' אלקטן. מה טעם לפי שאין מדליקין. פירוש ואפילו שם עליה שמן שמותר להדליק בו בשבת אין מדליקין לפי שעה אלא אותו השמן המותר. ולאחר שיכלה השמן המותר אין אותן השמנים הפסולים מדליקין יפה, אלא עומדים ואינם נמשכים אחר הפתילה. וגזרינן שמא יטה הנר או יוסיף עליהן שמן מותר ואתי לידי הבערה. אבל להקפות. מותר להקפות הפתילה ולהעמידה, כמו שגודלין הפשתן הרך על עץ הפשתן העומד כמות שהוא. וכן נמי אם היתה כוונתו להגביה השמן הכשר (במו) [במה] שמערב בו מן השמן הפסול, לא שהוא מתכוין להדליק בשמן הפסול, כמו שמגביהין השמן במים. בכל אלו מותרים לערבן בכוונה זו, שהרי אין דעתו להדליק אלא במותר בלבד.
<h2>דף כא:</h2>
ובשעת השמד. פירוש כשגזרה מלכות הרשעה על ישראל שלא יקיימו דתותיהם. מניח. נר חנוכה. על שולחנו ודיו. ואית דגרסי "ובשעת הסכנה", ומפרשים שמלכי פרס היה להם זמן ידוע, ובאותו הזמן לא יוכל להדליק אפילו בביתו נר להשתמש בו, ואין מדליקין בכל מלכותם באותו העת אלא בבית ע"ז שלהן בלבד. ואם דר בעליה וכו'. [לשון ] רבינו האיי ז"ל, אע"ג דאמרי רבנן אם היה דר בעליה מניח את החנוכה בחלון שכנגד רשות הרבים מבחוץ, דע דאי איכא זיקא או מיטרא ויודע הוא שאם מניחה שהיא מתכבה לאלתר, והניחה וכבתה, לא יצא ידי חובתו. אלא מניחה על שולחנו ודיו. דכשעת הסכנה דמיא. אבל ודאי אם לא הרגיש שיש בעולם לא זיקא ולא מיטרא, והדליק בחלון [מבחוץ], ואחר כך נולד לעולם זיקא או מיטרא וכבתה, אין זקוק לה. וכשמניח נר החנוכה על שולחנו צריך לעשות נר אחר ליהנות לאורו, כדי שיהיה שם היכר חנוכה. מאי חנוכה. פירוש על איזה נס נקבעו [ימי] החנוכה. ומפרש מהא דתנו רבנן בכ"ה בכסליו וכו'. ונקראת חנוכה על שם שחינכו המזבח בקרבנות תודה ונזבח למקום בכ"ה על תשועתם. והיא מלשון [במדבר ז'] זאת חנוכת המזבח.
והני תמני יומי וכו' יחיד גומר בהן. ואם תאמר יום טוב האחרון של פסח אמאי לא אמרינן ביה הלילא. מפני שאחר יציאת מצרים בששה ימים הגיעו ישראל לים סוף ונעשה להם בו נס וטבעו מצרים ביום השביעי כשבאו לישראל. וכשאמרו ישראל באותה העת שירה נהפך הים בזעף גדול, שאמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים וישראל אומרים שירה. לפיכך לא קרינן ביה הלילא. ואם תאמר מה ראייה דבין יציאת מצרים וקריעת ים סוף ששה ימים. מפי השמועה הוא. ויש לסומכו לקרא, דהא שלשה מסעות נסעו ישראל עד ים סוף, והם סוכות ואיתם ופי החירות. ואפשר דבשלשה ימים נסעו אותם. וכששמע פרעה רדף אחריהם שלשה ימים אחרים עד שהגיע להם. הרי ששה. וביום השביעי הקיפו המצרים את ישראל ונעשה אותו הנס הגדול. ואם תשאל עוד ותאמר מפני מה תשעת ימי החג גומרין בכל יום בו הלל, ואין גומרין ההלל בכל שאר ימי הפסח. תדע דכיון דימות החג חלוקין בקרבנותיהן, דהא ביום ראשון קריבים (ארבעה) [שלשה] עשר פרים וביום שני (שלשה) [שנים] עשר וביום שלישי (שנים) [עשתי] עשר. לפיכך בכל יום ויום צריך לחדש בו ההלל כנגד הקרבן החדש. ופסח, כיון שכל קרבנו שוה, דכתיב [במדבר כ"ח] כאלה תעשו ליום שבעת ימים, אין צריך לקרות בו הלל בכל יום. אי נמי כיון דחג סוכות חג שמחה הוא, דהא מדכרינן ליה "זמן שמחתינו" צריכין אנו להרבות בו השמחה בקריאת ההלל בכל יום. והא דאמר הרב זצ"ל, אבל הלל דר"ח לאו דאורייתא הוא. דשמעת מינה דהלל שאר ימים שחייבו לגמור בהן ההלל חיובן מן התורה, הכי פירוש דבריו ז"ל. דכיון דלא תקינו רבנן הלל בר"ח הו"ל הלל דר"ח לאו דאורייתא אלא מנהג. וימי חנוכה, כיון שחייבו לגמור בהן ההלל, הו"ל הלל דחנוכה חיובו מן התורה, כדכתיב [דברים י"ז] לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. תנא יחיד לא יתחיל. רב נטרונאי, ז"ל אומר, יחיד שטעה ואמר ברוך אתה י"י מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו לקרות ההלל, ואחר כך נזכר שפטור היה ובטעות בירך עכשיו כיון שבירך, אם אינו אומר הללויה נמצא שהוציא שם שמים לבטלה. אלא אומר הללויה וגו', דהוי ליה "אם התחיל גומר". אבל אסור לחתום בברכה. רבינו האיי ז"ל אומר בשאלות, מנהג שלנו כדמר נטרונאי ז"ל. ואשר אמרו שאין רשות ליחיד לקרות כל עיקר בימים שאינן גומרין בהן ההלל, לא כך מנהגנו ולא כך אנו עושים. אלא קורין ההלל בכל ימי קריאתו בלא ברכה. ואומר הרב ז"ל, הלכך אי בעי יחיד למקרי הלילא בריש ירחא קרי ליה בלא ברכה. מכלל דרבים מברכין על הלל בריש ירחא. ושמעינן מינה דמברכין על המנהגות. והיינו סברא דכל הגאונים. והראיה שלהם מהא דאמרינן בתעניות [י"ג ע"ב], אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה ודריש, יחיד שקיבל עליו תענית אומר ענינו בין גואל לרופא. מתקיף לה רב יצחק וכי יחיד קובע ברכה לעצמו. אלא אמר רב יצחק יחיד אומרה בשומע תפלה. שמע מינה דרבים קובעין ברכה לעצמן. ולפיכך צבור שמתענין אומרים ענינו בין גואל לרופא, ויחיד שהתענה אומר ענינו בשומע תפלה ואינו קובע ברכה לעצמו. ורבינו משה ז"ל סבירא ליה דאין מברכין על המנהגות כלל, ואפילו בציבור הקוראין ההלל בראש חודש אין מברכין עליו, ומייתי ז"ל ראייה לדבריו מהא דאמרינן בפסחים.
<h2>דף כב.</h2>
כסוכה וכמבוי. דהא תנן [סוכה ב' ע"א] סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה. ובמבוי תנן [ערובין ב' ע"א] מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. ובגמרא מפרש [אמאי] קתני בסוכה פסולה ולא קתני בה ימעט כדקתני במבוי, משום דסוכה דאורייתא פסק ותני פסולה, אבל מבוי דרבנן תני ביה תקנתא. ועוד יהיב טעם אחר והוא כיון דסוכה נפישין מילה פסק ותני בה פסולה, שהרי יש לה דינין הרבה לכשרות ולפסלנות. אבל מבוי דזוטר מיליה תני ביה תקנתא, דהיינו ימעט גובהה. נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח. פירוש שאם ירחיק הנר מן הפתח הרבה אינו נראה כאילו הוא נרו של אותו הפתח כלל. מזוזה מימין. דכתיב ביהוידע [מלכ' ב' י"ב] ויקח ארון וגו' ויתן אותו אצל המזבח מימין בבוא איש.
אסור להרצות מעות. והטעם כדי שלא יהיו המצוות בזויות עליו. ופירוש להרצות מעות, שימנה אותן, או להבחין בין טוב שבהן לרע שבהן. ורבינו שלמה צרפתי ז"ל פירש להרצות מעות, מנין המעות. ואומר ז"ל וא"ת מאי קמ"ל רב יהודה ורב אסי, הא קיימא לן דאסור להשתמש באור חנוכה. וי"ל דהא קמ"ל שהמנין יתכן לאדם למנות מעות בלא נר כלל, והיה עולה בדעת שמותר לו למנות בנר חנוכה, דהא אי בעי היה מונה בלא נר, קמ"ל רב יהודה ורב אסי שאף זה השימוש אסור.
מדליקין מנר לנר. איתמר רב אמר אין מדליקין מנר לנר ושמואל אמר מדליקין מנר לנר רב אמר אין מתירין מבגד לבגד ושמואל אמר מתירין מבגד לבגד רב אמר אין הלכה כר"ש בגרירה ושמואל אמר הלכה כר"ש בגרירה. טעמא דרב דסבר אין מתירין, נחלקו בו בגמרא. יש מי שאומר שהוא משום אכחושי מצוה. אכחושי מצוה פירוש שהרי הציצית הישן כחוש הוא, ותבא מצוה כחושה. ויש מי שאומר דטעמיה דרב משום בזויי מצוה, שנראה שאין בלבו מן המצוה חשיבות כלל. ופירוש מנר לנר, מנר שבת לנר שבת או מנר חנוכה לנר חנוכה. וטעמיה דרב בהאי נמי משום בזויי מצוה, שנראה נר שבת או נר חנוכה אצלו כקינסא שמדליק בו נרותיו. ויש מי שאומר דטעמיה דרב בהא נמי משום אכחושי מצוה, שהרי בעת הטיית הנר כדי להדליק בו נר אחר אי אפשר שלא ירד משמנו קצת לחלוחית, ושואב אותו הנר האחר. והיינו אכחושי מצוה זו. ושמואל לא חייש לכל הני מילי כלל. והלכה כר"ש בגרירה, ופסק שמואל הלכה כר"ש.
<h2>דף כג.</h2>
נשים חייבות וכו'. שהרי [אף] הן היו באותו הנס. פירוש שהיוונים גזרו באותן הימים שכל בתולה שתינשא תיבעל להגמון תחלה, ועל ידי אשה נהרג אותו הרשע, והיתה תשועה גדולה על ידה. עששית שהיתה דולקת. פירוש לשם חנוכה. לערב מכבה ומדליקה. ומברך להדליק. אושפזאי. הוא בעל הבית הדר באכסניותו. מאי מברך. כמה ברכות ומה נוסחם. יום ראשון המדליק מברך שלש וכו' מכאן ואילך המדליק מברך שתים והרואה מברך אחת. אמרינן בגמרא מאי ממעט. ומהדרינן ממעט זמן, דלא מברך לא המדליק ולא הרואה מליל שני ואילך. ושיילינן ולימעוט נס. ומהדרינן נס בכל יומא נמי איתיה. דכל שמונת ימי חנוכה בכל יום היה בו נס מחמת השמן. אבל זמן כולהו כחד יומא אריכא דמיא. מהא נראה לי דשני ימים טובים של ראש השנה, כיון שהן קדושה אחת וכיום אחד ארוך הן נחשבין, לא מברכינן זמן אלא בלילה הראשון בלבד. ואע"ג דקדושתייהו משונה לגבי מת, לא איכפת לן בהכי, דהא כבוד הבריות [הוא] שדוחה את ל"ת שבתורה. אבל שני ימים טובים של גליות חייבין אנו לברך זמן בכל יום ויום, דהא לאו כיומא אריכא נחשבין. דהא חלוקין בקדושתן הן. הכי נראה מסוגיא דתלמודא. ומסייע האי סברא מהא דאמרינן [סוכה מ"ז ע"א] דאין אומרים זמן בשביעי של פסח כלל. הנה [הרי] שאע"פ שהוא מרוחק מראשון של פסח סגי לן בברכת זמן שבירכנו בראשון של פסח (וכו'). מאי מברך וכו' אשר קדשנו במצוותיו וציונו. שיילינן בגמרא ואמרינן האי דמדלקינן על הדלקת נר חנוכה אשר קדשנו וציונו, היכן ציונו. ומהדרינן בגמרא ואמרינן מלא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וגו' רב נחמן בר יצחק אמר משאל אביך וגו'.
<h2>דף כג:</h2>
עשאה כמדורה. פירוש שהרי לא נשאר עליה נר משום הפתילות המקיפות אותה, שהאור שלהן עולה כאור המדורה. הרגיל בנר חנוכה. כלומר שמדליקן בשעתו, ונותן בו שמן הרבה כדי הראוי לו, וכן בנר שבת. ולפי שמצוות אלו הן מדברי סופרים אמר אותן בלשון "הרגיל". וציצית לפי שהן מן התורה הוציאן בלשון "הזהיר". ודע שיש מן הגאונים ז"ל מי שסובר כי הקדמת נר שבת על נר חנוכה מצוה, משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, והוא דעת רבינו האיי ז"ל. ויש מי שסובר שמקדים בתחילה הדלקת נר החנוכה ואחריו נר שבת, שאם ידליק נר שבת בתחלה איקדש ליה יומא ונקבעה השבת בהדלקה, וזה הוא דעת רבינו סעדיה גאון ז"ל.
רב הונא הוה רגיל לעבור (מבית) [אצל בית] אדם ששמו אבון, והיתה אומנותו שהוא נגר. ראה אנשי ביתו שהן זהירין בנר שבת ונר חנוכה. ונתן להם בשורה טובה ואמר להם "גברי רברבי נפקי מהכא". דבי נשיה. פירוש שהיה עובר מבית אבי אשתו, דהיינו חמיו. ויש מי שמפרש שהוא בית אביו. מאחרא. בנר חנוכה, ומדלקת אותה בערב. דרחים רבנן. פירוש שכיון שהוא אוהב בעלי תורה, רוצה הוא להתקרב אליהם ולהתחבר עמהן. ובניו למידין מחכמתם וחוזרים [להיות] תלמידי חכמים. דמוקיר רבנן. פירוש מי שמכבד בעלי תורה, שעומד מפניהם ורוצה בהנאתן, מתוך כך הוא רוצה לתת בתו להם. שאדם רוצה בחתן מכובד. ולפי שאין אצל זה האיש מכובד אלא בעלי תורה, לפיכך אינו נותן בתו אלא לת"ח. דדחיל מרבנן. פירוש שבח גדול מן המכבד. שהכבוד בפניהם בלבד, והיראה נוהגת אפילו שלא בפניהם. ולפיכך הוא גופיה הוי צורבא מדרבנן שהיראה מכנסת החכמה בלבו של אדם, דכתיב [קהלת ב'] אף חכמתי עמדה לי, כלומר חכמה שלמדתי אותה ביראה, היא שעמדה לי. ואי לאו בר הכי [הוא]. כלומר שכבר זקן או שאין לו לב מבין בפילפול, תועיל יראתו מן החכם שיהיו דבריו נשמעים בציבור כתלמידי חכמים.
ולא בשמן שריפה. שמן של תרומה שנטמא. ונקרא כן מפני שאינו ראוי לאכילה אלא שהוא עומד לשריפה בלבד. לפי שאסור לכהן לזלזל בתרומה שלא ימכרנה לגויים ולא יפקירנה ולא יגרום לה השחתה, אלא צריך לשומרה כדרך ששומר התרומה הטהורה, דכתיב [במדבר י"ח] ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי, בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה, ואחת תרומה טהורה שנטמאה, טהורה לאכילה, וטמאה לשריפה. והאי מתני' דקאסרה לכהן להדליק נר שבת בשמן שריפה מיירי כשהיה יום ששי יום טוב, מדליקין בהן הפתילות ביום טוב והשמנים.
<h2>דף כד.</h2>
איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון. ומסקנא דהילכתא דמיחייב לאדכורי נס חנוכה בתפלה במודים אי נמי בברכת המזון של שבת שחלה להיות בתוכה. אבל בברכת המזון של חול אינו צריך לזכור בה נס חנוכה, דהא אי בעי היה אוכל פירות ומגדים בלא קביעות סעודתו עליהן, ונמצא שנפטר מברכת מזון כלל. ונמצא סעודתו בימי החול בחנוכה קרויה סעודת רשות, ואינו חייב לזכור הנס אלא בדבר שהוא עליו חובה כגון תפלה או ברכת מזון של שבת בלבד. דסעודת שבת חובה היא, כדילפינן [קי"ז ע"ב] מאסמכתא דקרא, דכתיב אכלוהו היום כי שבת היום היום לא תמצאוהו [בשדה]. דהיינו רמז לשלש סעודות. אמר רב הונא אינו מזכיר. פירוש אינו חייב להזכיר. נפקא מיניה דאי טעה ולא הזכיר לא מהדרינן ליה. ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה. ואם רצה להטריח על עצמו ולהזכיר מזכיר בהודאה, שהיא ברכת הארץ, כדי לעשות לו היכר שאינה חובה. בעבודה. היא רצה. ואין בה קדושה על הכוס. לעשות להם קידושא רבה [שחרית וקידוש היום בכניסתן] והבדלה ביציאתן. וימים שאין בהן קרבן מוסף. כגון שני וחמישי שמתענין בהן בשביל הצרות או משום עצירת הגשם. ומעמדות. והן שליחי ישראל שעומדין על קרבנותיהן, שהן התמידין של כל השנה והמוספין. שהרי למדנו מקרא דכתיב [ויקרא א'] וסמך ידו על ראש קרבנו, שכל בעלי קרבנות צריכין לעמוד על קרבנותיהן. ולפי שלא יתכן לכל ישראל לבוא ממושבותיהם כדי לעמוד על קרבנם פעמיים בכל יום ויום, בעת הקרבת תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, התקינו ישראל להם שלוחים, שידועים בחסידות ובתמימות, [שהם] מתקבצים מכל ישראל ונכנסין למקדש. והיו מתענין ארבעה ימים בכל שבוע, והן ב' ג' ד' ה'. אבל יום ו' א' לא היו מתענין בהן, ו' מפני כבוד השבת א' כדי שלא יצא מעונג לצום. והיו מתפללין ארבע תפלות בכל יום, ומוציאין ספר תורה בכל יום, וקורין במעשה בראשית פרשה בכל יום [תענית כ"ו ע"א]. ואין בהן קדושה על הכוס ואין בהן הזכרה בברכת המזון. והאי דאמרינן הכא אין בהן קדושה על הכוס, לא על תעניות ומעמדות קתני לה אלא על שאר ימים שאין בהן קרבן מוסף, כגון חנוכה ופורים הוא דשייך למימר בהו אין בהן קדושה על הכוס ואין בהן הזכרה בברכת המזון.
<h2>דף כד:</h2>
תפלת נעילה. היא צלותא יתירתא, וזמנה אחר תפלת המנחה עם שקיעת החמה [יומא פ"ז ע"ב]. ונקראת כן מפני שבאותו העת הכהנים נועלין דלתי ההיכל. ויש מי שמפרש שזו התפלה נקראת על שם זמנה, כלומר שבאותו העת ננעלו השמים בעד השמש ונסתרה. של יום טוב. מקדש ישראל והזמנים. הכא. בשבת יום הוא שנתחייב בארבע תפלות. ש"ץ היורד לפני התיבה. פירוש להסדיר התפלה שהיא מעין שבע, שהן מגן אבות בדברו כנגד אבות מחיה מתים במאמרו כנגד גבורות, האל הקדוש שאין כמוהו כנגד קדושת השם, המניח לעמו בשבת קדשו כנגד הברכה האמצעית שהיא ענין היום, לפניו נעבוד ביראה כנגד ברכת עבודה שהיא רצה, ונודה לשמו כנגד הודאה, אדון השלום כנגד שים שלום. וזו הברכה חובת השבת היא ואינה חובת יום טוב כלל. דהא לא תקינו רבנן תפלה זו אלא בלילי שבתות בלבד, מפני שרוב העם באין לבית הכנסת, ויש מהן שמתאחרין בתפלתן ומתעכבין לצאת. לפיכך תקינו שיהא ש"ץ מאריך בתפלת [מעין] שבע זו כדי שיתעכב הצבור לצאת עם המתאחרין. אבל בלילי ימים טובים שרוב העם טרודין בשמחת יום טוב, ואין כל העם באין לבית הכנסת, לא תקינו לתפלת ערבית שלה הסדרה כלל. ואי קשיא לך וכו' בדין הוא דלא צריך. פירוש, דהא תפלת ערבית רשות, ורבנן הוא דתקינינהו בלילי שבתות כדי שלא יבואו העם לידי סכנה, דהא בתי כנסיות שלהם לא היו ביישוב.
מתניתין. פקועות. בלשון ישמעאל אלחנט'ל. צנונות. פג'ל בכל אלו הזרע שלהן מוציאין מהן שמן. בנפט. [יש] שני מינין. לבן, ואסור להדליק בו. ואדום, והוא שמן אפרסמון, ובלשון ישמעאל דהן אלבסאן, ואסור נמי להדליק בו. וחכמים מתירין. בנפט ובעיטרן. ולית הילכתא כותייהו.
<h2>דף כה:</h2>
גמרא. רחיצת ידים ורגלים בערב שבת רשות. כלומר אם יזדמנו לו מים בערב שבת בלא טורח הרשות בידו, אם ירחץ פניו ידיו ורגליו אם לאו. ואני אומר מצוה. כלומר מאחר שנזדמנו לו מים בערב שבת, מצוה עליו לרחוץ. ולא ברשותו ובדעתו תלוי הדבר. בסדינין המצויצין. כלומר שהיה מתעטף בסדין [של] פשתן שציציתו פתיל תכלת של צמר, שעינו כעין הרקיע. והיו תלמידיו. של רבי יהודה היושבים לפניו. מחפין ממנו. ציצית של טליתותיהן, מפני שלא היה עשוי עליהם פתיל של תכלת כמו שהיה טלית רבן. וכשהרגיש בדבר אמר להן בני סדין בציצית. פירוש סדין של פשתן ותלוי בו ציצית של פשתן, והן אותן הארבעה חוטין הכפולין בקצת הטלית. ב"ש פוטרין. אותה הציצית מפתיל תכלת, (ודאי) [ודאין] להן לעשות פתיל באחד מאותן השמונה חוטין של פשתן. משום דסברי דאיסור שעטנז חל נמי על הציציות. ואין לאו דשעטנז נדחה מפני עשה דציצית. דהא אפשר לקיים שניהם שנעשה פתיל תכלת על טלית של צמר בלבד ואיסור שעטנז במקומו עומד. ובית הלל מחייבין אותו בפתיל תכלת משום דסברי דאין איסור שעטנז נוהג במצות ציצית. דדרשינן סמוכים לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, אלא גדילים תעשה לך. וב"ש לא דרשי סמוכים. ואמרתי לכם שהלכה כבית הלל, ולמה לא עשיתם ציצית שלכם פתיל תכלת. ואינהו. כלומר ותלמידיו, לא הניחו עשיית הפתיל צמר תכלת משום דסברי כבית שמאי. אלא לעולם כבית הלל סבירא להו, אבל אסרוהו גזירה שמא יתכסו בטלית המצוייצת בפתיל תכלת בלא זמן המצוה, דהיינו בלילה, ויעברו על לא תלבש שעטנז, דליליא לאו זמן ציצית הוא, דכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה.
<h2>דף כו.</h2>
אין מדליקין בטבל טמא בחול. כל דבר שלא הפרישו ממנה מה שהוא חייב בו קרוי טבל, כלומר טבול באיסורו. וקמ"ל דאפילו דברים שנטמאו אדם חייב להפריש מהם תרומות ומעשרות. דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי, בשתי תרומות הכתוב מדבר מה תרומה טהורה אין לך בה. כלומר אין לבעל אותן הפירות או הדגן והיין והשמן הנאה מהן אלא אחר שיפריש מהן מה שהוא חייב להוציא מהן. ומקמי הכי אסורין עליו, שהרי הטבל עונו במיתה, שנאמר [במדבר י"ח] לא תחללו ולא תמותו. אף תרומה טמאה. אע"פ שאין אתה אוכלה אלא מסיקה הכהן תחת תבשילו, אפילו הכי אסור לבעליה ליהנות ממנה קודם שיפריש ממנה חיובה.
<h2>דף כז:</h2>
מתניתין. כל היוצא מן העץ וכו'. כגון צמר של ארז וצמר של ערבה. אין עושין מהן פתילה, חוץ מן הפשתן. ואם תאמר והרי צמר גפן, והוא אלקטט"ן, נמי יוצא מן העץ הוא ומותר להדליק בו נר שבת. ויש לומר שאין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ורבינו יהונתן הכהן ז"ל אומר, וצמר גפן, שמנהג העולם להדליק בו, אינו יוצא מן העץ כפשתן, אלא הוא מונח בגבעולין והן דומין לגבעולי הפשתן, והצמר שיש באותן הגיבעולין הוא דומה לפרי בפני עצמו. וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן. כלומר אם נעשה אוהל מצמר גפן וכיוצא בו, לא מיקרי אוהל להיות נטמא במת אלא דומיא דאוהל הנעשה במדבר, שהיו יריעותיו עשויות משש ותכלת. ותכלת הוא הטווי הנעשה מן הצמר. ושש הוא הפשתן, כדמוכח בגמרא [יומא ע"א ע"ב], מדכתיב ואת פארי המגבעות שש, וכתיב ביחזקאל [מ"ד] פארי פשתן יהיו על ראשם.
<h2>דף כח:</h2>
רבי אליעזר אומר טמאה היא ואין מדליקין בה. חלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא במטלית שיש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות מצומצמות לענין טומאה. וכן נמי נחלקו בזו הפתילה לענין הדלקתה בנר שבת דעלמא, גזירה משום שבת שהיא אחר יום טוב. דר"א סבר שההדלקה בזו הפתילה שהיא ככלי שבור מחמת ההדלקה המעוטה אסורה. דהא אמרינן דכולי עלמא אית להו דעולא דאמר המדליק צריך שידליק ברוב היוצא. וכיון דאדליק בה פורתא הויא לה כשברי כלים, וקיימא לן דאסור להדליק ביום טוב בכלים שבורים משום דהוו להו נולד. ורבי עקיבא סבר מותר להדליקה ביום טוב דלאו כשברי כלים חשוב אלא כעץ בעלמא. והילכתא כותיה.
<h2>דף כט.</h2>
גמרא. רב המנונא אמר הכא בפחות משלשה על שלשה עסקינן וכו'. אתא רב המנונא ואוקמה לחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא במטלית שנפחתה משלשה טפחים על שלשה טפחים. דהיינו קולי מטלניות. ואומר הרב רבינו יצחק בעל ההלכות ז"ל, הא דרב המנונא וכו', והכי אשכחן וכו'. ותורף דבריו ז"ל שהגאון שפירש זו המשנה שינה דברי רב המנונא למטלית בפחות משלשה טפחים על שלשה טפחים. וקא משוי ליה בפחות משלש אצבעות על שלש אצבעות. ונותן ז"ל טעם לדבריו, ואמר שאם היתה מיירי מתניתין בפחות משלשה טפחים [על שלשה טפחים] היכי קתני ר"ע טהורה, ומשנה שלימה שנינו וכו'. ואומר הרב רבינו יצחק ז"ל, והדבר ידוע שפחות משלשה טפחים על שלשה טפחים ושלש על שלש אצבעות דינן שוה. פירוש דהא כיון שנפחתה המטלית משלשה טפחים על שלשה טפחים אינה מטמאה במדרס, אלא במת ובשאר טומאות ובנגעים, כדין שלש אצבעות על שלש אצבעות.
וראיתי לפרש דברי הרב רבינו יצחק ז"ל, כדי שיהיו סדורין על פה. אמר והכי אשכחו לגאון שהוקים דברי רב המנונא בפחות משלש על שלש. ואע"ג דקא מוקים בגמרא דברי רבי אליעזר ורבי עקיבא ורבי יהושע בפחות משלשה על שלשה עסיקי. וקאמר בתר הכי [ומאן דחזא] וכו'. ואמר הגאון ז"ל ואם תקשה ותאמר שרב המנונא הוקים דברי רבי אליעזר ורבי יהושע בפחות משלשה על שלשה, דחויה היא, מדקתני רבי עקיבא טהורה היא, שהכל מודים שלש על שלש שנתמעטה טהורה, אבל שלשה על שלשה שנתמעטה אע"פ שטהור מן המדרס טמא בכל הטומאות. אלא לא מיתוקמא אלא פחות משלש על שלש.
<h2>דף כט:</h2>
לא מטמא אלא אי אצנעיה. אינה מקבלת טומאה אלא אם חישב עליהן והכינן. עד שיצניענו לבגד, עד שיכינו לבגד כגון שיניחו בקופסא או יתלאו בבגדו. לדבר שמקבל טומאה טמאה, תלאו (בבגדו) [במגוד] או הניחו אחורי הדלת טמאה. לדבר שאינו מקבל טומאה טהורה, שזרקו לאשפה. ובהאי הצנעה קא מיפלגי. בתלאו אחורי הדלת שאינו מוכן, בין תלאו במגוד שמוכן, שלאו מוכן הוא, והאי דקרי ליה מוכן, דלגבי אשפה מוכן קרי ליה, כלומר תלאו במגוד דאמרינן מוכן הוא, אינו אלא לגבי אשפה. ולגבי אחורי הדלת לאו מוכן הוא. ובגמרא אמרינן, ומאי קרי ליה שלא מן המוכן דלגבי קופסא לאו מוכן הוא. מדקרי ליה פתילת הבגד. דעדין בגד הוא. כלומר מפני מה אמר פתילת הבגד, ליתני פתילה של בגד, דמשמע מקצת בגד. אלא מאי פתילת הבגד דעדיין בגד הוא חשוב. כדרבא. בגמרא אמרינן רבא אמר היינו טעמיה דרבי אליעזר לפי שאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת ולא בסמרטוטין שאינן מחורכין. שמעינן מהנהו כולהו לענין הדלקה הלכה כרבי עקיבא כדתריץ רב אדא בר אהבה ואמר הכא בשלש על שלש מצומצמות. ולענין טומאה הלכה כרבי אליעזר, כדאוקמיה רב המנונא בפחות משלשה על שלשה. הדין הוא פירושא דילה בלא קושיא ובלא ספק. ט'ב'כ'פ'ב'ג'.
מתניתין. לא יקוב אדם וכו'. טעם האיסור גזירה שמא יסתפק ממנה, ונמצא מבעיר בהגבהת השמן כשיוריד אצבעו לשמן להסתפק ממנו, ומכבה כשיסיר אצבעו ויחסר השמן ואינו נוגע לפתילה. ורבי יהודה מתיר. דסבר לא גזרינן משום סיפוק. דכולי עלמא בדילי מנר שבת. וראייה שלו ממעשה שנעשה בפני רבותיו, והם רבי טרפון וזקינים, ולא מיחו בו. ואם תאמר למה הוצרך התנא לשנות לנו במשנה שלשה דברים שדינם שוה. והם שפופרת של ביצה ושפופרת של חרס וקערה. בגמרא מפרש דצריכי. דאי אשמועינן שפופרת של ביצה בלבד הוה אמינא בהא קא אסרי רבנן, דכיון דלא מאיסא אתי לאסתפוקי מינה, אבל של חרס דמאיסא אימא מודו לרבי יהודה דמתיר. ואי אשמועינן של חרס בלבד הוה אמינא בהא מתיר רבי יהודה אבל בשפופרת של ביצה מודה לחכמים שאסורה. ואי אשמועינן בהני תרתי [הוה אמינא] בהא קאמר רבי יהודה מותר משום דלא פסיקא מן הנר כלל ובדילי אינשי מינייהו, אבל קערה דפסיקא מן הנר כל כך אימא מודה בה רבי יהודה לחכמים דאסור. ואי אשמועינן חלוקת רבי יהודה וחכמים בקערה בלבד, הוה אמינא בקערה בלבד הוא דאסרי רבנן, דכיון דמרוחקת היא מן הנר חיישינן שמא יזלזל ויסתפק ממנו, אבל בשפופרת של ביצה ושל חרס אימא מודו בהו רבנן לרבי יהודה דמותרין, ולפיכך צריכא. גמרא. ואם חיברה היוצר וכו'. לא תימא חיבור מעיקרא, אלא אפילו חיברו בסיד ובחרסית, דהוי כעין יוצר.
מתניתין. מפני גוים. פירוש כגון פרסיים שיש להם איד שאין מניחין אור אלא בבית ע"ז שלהם, ובית שימצא בו נר יהרגו בעליו. והני כולהו מלאכה שאינה צריכה לגופה, דהא אין כונתו אלא שיסתלק ממנו ההיזק בלבד. ולפיכך הוי איסורן מדרבנן, דהיינו פטור אבל אסור. דהא תנא בגמרא דמתניתין זו לרבי שמעון היא דסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ור' יהודה חולק עליו. מפני רוח רעה. פירוש שיש במקצת חולי הדעת מי שמסתכן בעת שיראה האור או בעת שיראה בני אדם. וכשישב לבדו בחושך תתקרר דעתו עליו. ואע"ג דזו נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה, אף על פי כן מותר הוא לכתחלה, דהא אוקימנא להאי חולה בחולה שיש בו סכנה. וחולה שיש בו סכנה מותר לחלל עליו את השבת, דכתיב [ויקרא י"ח] אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ואם תאמר אמאי לא קתני אם בשביל החולה שיישן מותר, אמרינן בגמרא דבדין הוא דבעי ליה למיתני ברישא מותר, ואיידי דתנא סיפא חייב תנא רישא פטור. והני מילי בשאינן יכולין לסלק החולה למקום אחר, או לעשות מחיצה בין החולה והנר. אבל אם יכולין לעשות דבר שיבדיל הנר מן החולה, ולא עשו אלא כבו, הרי אלו פטורין אבל אסורין. כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב. ואם תקשה ותאמר והא כל אלו דברים שאינם צריכים לגופה ואמאי חייב. ונתבאר בגמרא דהאי שלש אלו רבי יהודה היא דסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. ורבי יוסי פוטר בכולן. סבר לה כרבי שמעון. חוץ מן הפתילה. מפני שמתקנה באותו הכיבוי ותהיה כמחורכת, שנוחה להדלקה אחר כן. ודומה הוא לגחלים שכיבתן היא תיקונם כדי שיהיו נוחים להדלקה. ומשום מתקן הוא חייב שהיא תולדת מכה בפטיש. ולאו משום מכבה מחייבו, שאינו חייב משום מכבה כלל, שהרי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה. שאילו כיבה הנר מפני שאינו יכול לראות אור האש של נר היה חייב על הכיבוי עצמו, דהא הויא מלאכה שצריכה לגופה. [גיליון] פי' בתחלת המשנה דזו נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא.
<h2>דף לא:</h2>
מתניתין. על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן. על כל אחת ואחת, כדאמרינן על שבעה דברים באין וכו'. ומפרש בגמרא משום הכי על אלו השלש, לפי שאומר הקב"ה רביעית דם נתתי בכם. פירוש שאם חסר דם הלב מלהיות בו משקל רביעית, אי אפשר לאותו האדם לחיות. ויש מי שמפרש רביעית דם, שעיקר יצירת האדם היא רביעית דם, אין פחות ממנה. על עסקי דם. פירוש דם נדה.
<h2>דף לב.</h2>
ראשית קראתי אתכם. דכתיב [ירמיה ב'] קודש ישראל לי"י ראשית תבואתו, וכתיב [שמות ד'] בני בכורי ישראל, והבכור הוא ראשית אונו. על עסקי ראשית. פירוש היא החלה דכתיב [במדבר ט"ו] ראשית עריסותיכם. והנשים הן נצטוו על החלה, כדאמרינן בבראשית רבה היא איבדה חלתו של עולם, שהרי על ידה נטרד אדם הראשון, שנתרם כחלה, דכתיב [בראשית ב'] ויברא י"י את האדם עפר [מן האדמה]. והוא היה ראשית לכל בני אדם, כמו החלה שהיא ראשית. וכבתה נרו של עולם. ושפכה דמו, שגרמה עליו מיתה, ועוד שצרכי הבית תלויין בה. אם אתם נזהרין באלה מוטב ואם לאו אני שופך דמכם. כמו ששפכתן דם אדם הראשון, שהיה חלת העולם. ובהדלקת הנר מאי טעמא. ומפרש שהנשמה קרויה נר שנאמר נר י"י נשמת אדם. על עיסקי נר שבת הזהרתי אתכם. נמסרו לאשה שלש מצוות על שגרמה חוה לאדם הראשון שלש פורענויות, מצות חלה ומצות נדה ומצות נר שבת. והיא מקבלת הפורענות בשבילן אם לא תיזהר בהן. גמרא. ומאי שנא בשעת לידתן וכו'. חדדו סכיני. כמשמעו. ואית דגרסי הדרוה סכיני, כלומר הקיפוה בחרבות. והיא מלשון [חולין מ"ח ע"ב] הדרא דכנתא, שהיא מוקפת סביב סביב. קטונתי מכל החסדים. שלי לפניך, בשביל הנסים שעשית עם עבדך. אדם יוצא לשוק. שהרי מצוי בשווקים בני אדם הזדים ובעלי מריבות ודייני גוים ודייני ישראל. סרדיוט. הוא שם השמש שעומד לפני המלך. קולר. כבל. גרדון. המלך הגדול, שאין נידון לפניו אלא מי שחייב הריגה, שעוונו חמור, וצריך פרקליטין גדולים.
<h2>דף לב:</h2>
וי"א בעוון ביטול תורה. דכתיב [דברים י"א] ולימדתם אותם את בניכם וגו', למען ירבו ימיכם וימי בניכם. הא אם אתם ביטלתם תורה ימותו בניכם. בעון ביטול מזוזה. דכתיב [שם] וכתבתם על מזוזות ביתיך, וכתיב בתריה למען ירבו ימיכם וימי בניכם, הא אם ביטלתם מצות מזוזה לא ירבו. בעון ביטול ציצית דכתיב גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים. כלומר בעון שביטלתם מצות ציצית שהיא בכנפיכם גרמתם מיתה לבניכם, שהם נקיים מן העון. בעון שנאת חנם. פירוש ששונא את הבריות על לא חמס בכפיהם, ולא ראה בהם דבר ערוה שישנאם. בשביל שלא אוהבם הקב"ה ממית בניו שהוא אוהבן. וזהו מדה כנגד מדה. הוא שונא הבריות, והקב"ה שונא בניו וממיתן. בעון בני אדם שפושעין במצות תרומה ומעשרות ומזלזלין בהן השמים נעצרין. ומתוך כך היוקר הווה ומאירה בשערים והשכר, שמשתכרין בני אדם בסחורה ומרויחין בהן נמנע מהן. ומתוך כך יהיו בני אדם רצין אחר הפרנסה ואינן מגיעין. ציה. מלשון ציווי, כלומר בשביל שביטלו המצוות שציויתי אותם לעשות בימי החום, דהיינו עת הכנסת התבואה והפירות, וחייבים הם להפריש התרומה והמעשרות בעתם, יגזל מהם מימי שלג בימות הגשמים. טרף. כלומר מזון, מלשון [תהלים קי"א] טרף נתן ליראיו. בביתי. כלומר לכהנים אשר הם בבית י"י וללוים. בעון גזל. פירוש מדה כנגד מדה, שיביא עליהם הגובאי ויאכל כל תבואתם. ומתוך כך יארע כל מה שאמר. ומי גרם להם שיגזלו הלא נשיהם שמתאוים עליהם תאוות רבות, ואין לאל ידם. הרי הנביא נתנבא עליהם ואמר שמעו וגו' פרות הבשן לשון נקבות. אמר רבא הני נשי דמחוזא דאכלן ולא עבדן. וכתיב בתריה הכיתי אתכם בשדפון ובירקון. וסיפיה דקרא כרמיכם וזיתיכם. וביאת הגזם אינו אלא תחילת המכה, ואחריו בא הארבה והחסיל. אלמא גובאי בא בעון גזל.
<h2>דף לג.</h2>
עינוי הדין. שמאחרין הדינין ואין חותכין אותו. עיוות הדין. כמשמעו, שישימו הזכאי חייב והחייב זכאי. קילקול הדין. שאין הדיינים ממתינין בדינין לעיין בהם כל צרכן, אלא מיד פוסקין. ונמצא הדין מתקלקל מאיליו. שבועת שקר. כגון שנשבע שאכל והוא לא אכל וכו'. והיא שבועת ביטוי. שבועת שוא. כגון שנשבע על האיש שהוא אשה. וחילול תורה. כתיב [במדבר ט"ו] כי דבר י"י בזה. הדרכים משתוממות. מאין עובר, דכתיב והשלחתי בכם את חית השדה ושיכלה אתכם וגו'. ואם באלה קרי ככתיבתו באלה, כלומר לשון שבועה, מלשון [שמואל א' י"ד] ויואל שאול את העם. וכתיב והשלחתי בכם את חית וגו'. וכתיב בשבועת שקר [ויקרא כ"ב] ולא תשבעו בשמי לשקר וחיללת ובחילול השם כתיב [שם] ולא תחללו את שם קדשי ובחילול השבת כתיב [שמות ל"א] מחלליה מות יומת וילפינן חילול משבועת שקר. הכי מוכח בגמרא.
בעון גלוי עריות. ושפיכת דמים. דכתיב ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה. וע"ז. בע"ז כתיב ונתתי את פגריכם על פגרי גילוליכם, וכתיב בתריה ואתכם אזרה בגוים. ובשמיטות ויובלות כתיב אז תרצה הארץ וגו'. פירוש דהיינו שמיטין ויובלות. וכתיב נמי ואתם בארץ אויביכם, דהיינו גלות. לא ישמח י"י. מפני הצרות והגזירות ומיתת הבחורים. ואת יתומיו. היינו יתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים. משום דכולו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה. ועוד ידו נטויה. כלומר ועוד ידו נטויה עליהם, כמו [שמות ג'] ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים. והיינו דאמר רב חנן אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין אותו לרעה. דהא כתיב ועוד ידו נטויה. משמע עד שימות אותו המנבל פיו, דהיינו כל ימיו. פי זרות. כלומר שוחה עמוקה בגיהנם, לפה שמנבל ומדבר בדברי זרים, דהיינו נבלות הפה. זעום י"י יפול שם. באותה שוחה שנפל בה הפה שמדבר זרות.
הממרק עצמו. מפנה עצמו לעבירות. כלומר מירק עצמו מדברי תורה ועסקיו, כדי להתעסק בדברי העבירות ובתעתועים. ויש מי שמפרש מלשון [ויקרא ו'] ומורק ושוטף במים, כלומר מדיח גופו מן הטינופת ומציין עצמו ולובש בגדים נאים כדי להתנאה לדברי עבירות. לפיכך הקב"ה מייסריהו בחבורות ובפצעים שצריך להסך להם שמן וסמנין, ומאיליו הוא מטנף. ומתרחק מחמת פצעיו מבני אדם, ומתעבים אותו. וזה הוא מדה כנגד מדה. הוא נתנאה כדי להתקרב לבני אדם בעבירה. הקב"ה מתעבו לכל בני אדם בחבורות ובפצעים שמביא עליו. הדרוקן. בלשון ישמעאל אל אסתסק'א. וזו נמי מדה כנגד מדה, שהרי הסוטה קלקלה בחדרי בטנה, לקתה בבטנה דכתיב [במדבר ה'] וצבתה בטנה. סימן לשנאת חנם. שיהיו פניו ירוקין לעולם. שהרי זה שונא כל הבריות חנם, וכשרואה אדם ששונאו מיד פניו משתנות לירקון. גסות הרוח. היינו בעל רוח גבוהה ולב מתגאה. סימנו שיהיה עני מן התורה ומן הנכסים, לפי שאין התורה נדבקת אלא בלב איש שהוא שפל רוח, כמו המים [שעוזבים מקום גבוה והולכין למקום נמוך]. לשון הרע. כגון שמדבר ברעת חבירו ומדבר בגנות תלמיד חכם או בגנות חבירו. אסכרה. אל כנאק. והיינו נמי מדה כנגד מדה.
<h2>דף לג:</h2>
איני והאמר רב עינאי וכו'. כלומר היאך תאמר שאלו העבירות בעליהם הקבועים בהם הם נידונים בכך וכך, והאמר רב עינאי שאלו העבירות עצמן יש להן כפרה. ומתוך שיש להן כפרה בעליהם המפורסמין בהן הן ניצולין מדינין שהן יסורין שלהן [גליון] למה נסמכה פרשה וכו'. דכתיב ועשה להם מכנסי בד וכו' לו ולזרעו אחריו, וכתיב בתריה וזה הדבר וכו'. אהיכא דאיתיה. פירוש שהוא מכפר על העבירה שתבוא מאותו אבר (שיש) [אשר] עליו מונח אותו בגד שהוא מבגדי כהונה, דכתיב באבנט [יחזקאל מ"ד] לא יחגרו ביזע, במקום שמזיעין. [גליון] נר' אל אבך. וכך קבל יונתן בן עוזיאל מפי הנביאים, ותירגם על לבביהון יסרון. מעיל. לפי שיש על שוליו רמונים ופעמונים שיש להם קול, לפיכך הוא מכפר על לשון הרע שהוא בקול. איני והאמר רב עינוני וכו' כתונת מכפרת על שפיכות דמים וכו' מעיל מכפר על לה"ר. לא קא פריך מהאי מימרא אלא על לשון הרע בלבד. דאי אמרת דפריך נמי על ש"ד וג"ע וגסות הרוח דמשכחת ביה, לא יכלת למימר הכי, דהא קא מתרץ [דכי] אהנו מעשיו נגעים באים, ודלא אהנו מעשיו בגדים מכפרים. והדר תריץ נמי הא ידיע מאן קטליה כתונת מכפרת, ואי לא ידיע מאן קטליה עגלה ערופה מכפרת. דאי הוה כדקא אמרת, האמר ברישא דלא אהנו מעשיו כתונת מכפרת, דהא לאו קטליה הוא. והדר אמר אי ידיע מאן קטליה כתונת מכפרת, דקטליה ודאי, וקשיא דידיה אדידיה. ומפרקינן לא מכתונת קא פריך אלא ממעיל קא פריך. ומדקא בעי למימר מעיל אמר נמי כתונת וכו'. ועוד אמר אי לא אהנו מעשיו מעיל מכפר, דמשמע מעיל ולא אחר. הרי נתברר לך דהלין מילי לית בהו מששא, ולאו דסמכא הוא, אלא עיקר האי שמעתא דלשון הרע אי אהנו מעשיו בין בצינעא בין בפרהסיא נגעים באים. ואי לא אהנו מעשיו, אי בפרהסיא ועביד תשובה מעיל מכפר, ואי בצינעא ועביד נמי תשובה קטורת מכפרת. ושפיכות דמים, אי לא עביד תשובה, בין ידיע בין לא ידיע נגעים באים, כדאמרינן בלשון הרע אהנו מעשיו בין בצינעא בין בפרהסיא. ואי עביד תשובה, אי ידיע מאן קטליה כתונת מכפרת, כדפרהסיא דמעיל. ואי לא ידיע עגלה [ערופה] מכפרת, כדצינעא דקטורת. וגילוי עריות וגסות הרוח, אי עבדי תשובה בגדים מכפרים. ואי לא עבדי תשובה נגעים באים. הדין הוא פירושא דילן. ופירושא מעליא הוא, ולית בה ספיקא.
כיתות. כמו עדת לוצצים, שהן מלעיגין. והם אנשי לשון ושחוק והיתול וקלות ראש. חנפים. שמראין עצמן לציבור שהולכים בדרך התורה. ואין כונתם לשם שמים אלא כדי שיכבדו אותם בני גילן בלבד. שקרנים. כמשמען. משך ידו את לוצצים. כלומר הסיר טובו וחסדו מאת הלוצצים. וידו הנה מלשון [מלכים א' י"ח] ויד י"י היתה אל אליהו. לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. כלומר לא [הייתי] אומר דבר שאפחד ממי שישמע אותו ממני. כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא. כלומר אין השונה באמירתה ומשמיעה לאחרים עובר על לשון הרע. דכיון ששמעו אותו שלשה בני אדם נתמלא העולם ממנו, דהא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. לעולם אל יספר אדם בשבחו של חבירו יותר מדאי שמתוך טובתו בא לידי רעתו. שיקפצו בני אדם להטריחו ולהתארח אצלו והן מצירין לו. או יהיה בעיני אנשי מדינתו כבעל ממון הרבה וינזק. או שמא מחמת תוספת שבחו יהיה לשם איש שונא לו שידבר בגנותו.
לא קשיא. דהא דאמרינן שהקב"ה מביא על בעלי אותן עבירות החלאים, בשהחזיקו מעשיהם והזיקו בהן בני אדם. ולפיכך אין מתכפר להם, דכיון דאהנו מעשיהם היסורין באין עליהם, ואין בגדי כהונה מכפרין עליהן ואע"פ שעשו תשובה. ואם לא היו מעשיהן ולא לשונן הזיקו לבני אדם, שלא היו כל כך חזקים, ומיד חזרו בתשובה מאותם המעשים הרעים, הרי הקב"ה מכפר להם ומצילן מכל היסורין והחלאים שהיו ראויים לבוא עליהם. איני והאמר ר' סימון. חזר אחר כן ומקשה, היאך אמר רב עינוי שכפרת שפיכות דמים בכתונת וכפרת לשון הרע במעיל, מהא דאמר ר' סימון וכו'. דבר שבחשאי. פירוש זה הוא מעשה הקטורת שמקטירה בחשאי, לפני ולפנים. אי ידיע מאן קטליה. והיה בעדים בלא התראה, שאין ב"ד יכולין להמיתו. אם עשה הרוצח תשובה הכתונת מכפרת. כדאמר רב עינוי. ואם לא נודע מי המית זה, כפרת הרוצח עגלה ערופה, אם היה כבר עשה תשובה, כדאמר ר' סימון. וכן לשון הרע שבצינעא, כשיעשה בעליה תשובה הקטורת מכפרת עליו דומיא דחשאי ולשון הרע שבגלוי מעיל מכפר דומיא דגילוי עריות.
<h2>דף לד.</h2>
שלשה דברים וכו' עירבתם. כלומר עשיתם עירובי חצירות או עירובי תחומין אם היו צריכין. ועירובי חצירות ושיתופי מבואות, כל אלו בלשון עירוב מיקרו. ועירובי תחומין, כבר ביארנו [י"ט ע"א] שמן התורה מותר להלך בשבת שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל. אבל רבנן עשו חיזוק ולא התירו לאדם להלך יתר מאלפים [אמה] לכל רוח. שאם הניחו הדבר על דין תורה היה יום שבת כולו הולך בלא עונג אלא מהלך ברגליו. אין מעשרין את הודאי. דהוי ליה מתקן ואסור. ועוד גזירה שמא ירשום סימן שזה מעשר הוא ויבוא לידי איסור כותב. ואין מטבילין את הכלים. להעלותן מטומאה לטהרה. ואיסור דבר זה נמי משום מתקן. ומתקן הוא תולדת מכה בפטיש, דהיינו גמר מלאכה. ואף על פי כן אין כל האיסורין האלו אלא משום שבות דדבריהם, שהרי הוא עושה דבר שהוא דומה למלאכה. ואם תקשה ותאמר, והלא כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו כל בין השמשות. ורבינו שלמה צרפתי ז"ל אומר דהאי תנא סבר דגזרו נמי על השבות אפילו בין השמשות. ורבינו משה ז"ל אומר, כל הדברים שהן אסורים משום שבות לא גזרו עליהם בין השמשות, אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורין אבל בין השמשות מותרין. והוא שיהיה שם דבר מצוה או דוחק. כיצד, מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר וכו'. אבל לא היה שם דוחק ולא דבר מצוה אסור. לפיכך אין מעשרין את הודאי בין השמשות אע"פ שאיסור הפרשת המעשר בשבת משום שבות. אבל מעשרין את הדמאי. ואין מדליקין את הנרות. פירוש דספיקא דאורייתא לחומרא. אבל מעשרין את הדמאי. [פירוש] דא מאי. ומשום דהוו להו תרי ספיקי, ספק חשיכה ספק לא חשיכה, או שמא מעושר או לא, [פסקינן] להקל ומעשרין. ומערבין. עירובי חצירות, דלית בה שום קנייה בעולם אלא היכר בלבד.
כי שלום [אהלך]. ואין שלום אלא מאור, דכתיב [משלי ו'] כי נר מצוה ותורה אור, וכתיב [משלי ג'] דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אי הכי בין השמשות נמי ניגזור. פירוש ניגזור ההטמנה בין השמשות בדבר שאינו מוסיף [הבל] שמא יטמין בו בשבת, כדגזרינן על ההטמנה בדבר המוסיף מבעוד יום גזירה שמא יטמין בו בשבת. ומהדר סתם קדירות רותחות הן בין השמשות. וזו היא סברא דהרב רבינו הגדול רבינו יצחק [אלפסי] ז"ל. ויש לומר [ולתמוה] דדבר שאינו מוסיף אינו מעלה אבעבועות, ואינו מרתיח כל כך. ולית בה גזירה שמא יגלה הקדירה ויטמין בשבת. ואם כן, אמאי מקשה אביי ואמר אי הכי אפילו בין השמשות נמי. ולפיכך פירש הרב רבינו משה ז"ל מתניתין וטומנין את החמין, לאו בדבר שאינו מוסיף דוקא אלא אפילו בדבר שמוסיף הבל מותר להטמין בין השמשות. אי הכי בין השמשות נמי. פירוש אם אסרת ההטמנה בדבר המוסיף הבל מבעוד יום, קל וחומר שתאסור ההטמנה בדבר המוסיף הבל בין השמשות נמי. ומהדר רבה ואמר סתם קדירות רותחות הן בין השמשות. ברמץ. הוא האפר החם שיש בו ניצוצות מעט.
<h2>דף לד:</h2>
ת"ר בין השמשות מן היום ומן הלילה וכו'. כלומר שזה העת ספק הוא שמא מקצתו יום הוא ומקצתו לילה. או שמא כולו יום הוא, או שמא כולו לילה הוא. ואמרינן בגמרא, בשלמא ספק כולו מן היום איכא למימר לענין מוצאי שבת, שאם עשה מלאכה במוצאי שבת בין השמשות יביא אשם תלוי, דשמא יום הוא. ואף נמי ספק כולו מן הלילה לענין הכנסת שבת, שאם עשה בין השמשות של ערב שבת מלאכה בשוגג יביא קרבן אשם תלוי דשמא לילה הוא. אלא חומר שניהם למאי הילכתא. ומהדר רב הונא בריה דרב יהושע ואמר לענין טומאה וכדתנן, פירוש במסכת זבין בפרק ראשון [מ"ו], זב שראה קרי שתי ראיות בשני ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן, ראה יום אחד בין השמשות ספק לטומאה ולא לקרבן. ופירוש דבר זה נתבאר לנו במסכת מגילה [ח' ע"א] שהזב שראה שלש ראיות רצופין בין ביום אחד בין בשלשה ימים זה אחר זה בלא הפסק בינתים חייב ספירת שבעה ימים נקיים, וטהרתו בביאת מים חיים, ומביא קרבן הכתוב בו. והן שתי תורים או שני בני יונה. אבל אם ראה שתי ראיות בלבד, והן רצופין בין ביום [אחד] בין בשני ימים, ופסק מלראות, אינו חייב בקרבן כלל, אבל טעון הוא ספירת שבעה נקיים וביאתו במים חיים. ונתנו אסמכתא מהאי קרא דכתיב [ויקרא ט'] איש איש כי יהיה זב מבשרו, הרי משמע ראיה אחת. זובו טמא, הרי משמע לשון שתי ראיות. והודיע דינו שהוא טמא. וכתיב נמי וזאת תהיה טומאתו בזובו, הרי רמז לראיה אחת. רר בשרו את זובו הרי רמז לשתי ראיות. או החתים בשרו מזובו הרי רמז לשלש ראיות. טומאתו היא, הרי זה הכתוב מנה שלש זיבות שהן רמז לשלש ראיות, ואחר כך קראו טמא דכתיב טומאתו היא. ומקשינן קראי אהדדי ומפרקינן ואמרינן, הא כיצד, שתים לטומאה ושלש לקרבן. וזה שאמרנו שהזב שראה שתי ראיות אפילו ביום אחד נטמא ואינו חייב להביא קרבן לטהרתו ואם ראה שלש אפילו ביום אחד חייב בקרבן לטהרתו, הוא בשיהיה הפסק בין כל ראיה וראיה כשיעור שיטבול ויעלה ויסתפג. אבל אם אין ביניהן כזה השיעור אינן נחלקין למנין ראיות. אלא חשבינן להו כראיה אחת. והוא שלא האריך כשיעור שתי טבילות ושני סיפוגין. אבל אם האריכה אותה הראיה האחת כשיעור שתי טבילות ושני סיפוגין, הרי אותה ראיה הארוכה מתחלקת לשלש ראיות, ויהיה זב גמור, ויביא קרבן לטהרתו. וכן זב שראה ראיה אחת, מקצתה ביום ודאי, ומקצתה בלילה ודאי, הרי גם אותה הראיה האחת מתחלקת לשתים, ואע"פ שאין באותה האריכות כשיעור טבילה אחת וסיפוג, שהרי חילוק העתים שראה בהן אותה הראיה, ונחשוב אותה כשתי ראיות בלבד. לפיכך מי שראה ראיה אחת בין השמשות, כיון שאותו העת הוא ספק אצלינו שמא יום הוא ודאי או לילה ודאי או שמא מקצתו בודאי יום ומקצתו בודאי לילה, ונחשוב לו אותה הראיה האחת שראה אותה באותו העת שתי ראיות, ויהיה טמא משום זב. וזה הוא פירוש מטילין אותו לחומרו לשני ימים. [גליון] זה התנאי אינו מועיל בראיות, אלא אפילו אין ביניהם אלא כל שהו כל אחת ואחת ראיה בפני עצמה כך נראה מדברי רבינו משה ז"ל.
משתשקע חמה. פירוש משתראה השמש כאילו שקעה בצד מערב וישאר צד מערב שהוא כנגד צד מזרח מאדים. הכסיף התחתון. כלומר השחיר תחתית כיפת הרקיע, שהיא צד מזרח, שהיא עכשיו תחת מאור השמש שבצד מערב. ולא הכסיף העליון. פירוש דהיינו צד מערב שהמאור לשם מערב בין השמשות. לשון תשקע מלשון [שמות ט"ו] צללו כעופרת דמתרגמינן אשתקעו ומלשון שקעה בבל. ופירוש הכסיף כמשמעו והוא לשון כיסוף. ורוב המפרשים פירשו הכסיף התחתון קרקעית הארץ. ולא הכסיף העליון השמים. אבל קשה בעיני חילוף הדברים, היאך נחזור נאמר הכסיף העליון ולא הכסיף התחתון. וכי אפשר שנתמעט מאור מן הרקיע יותר משנתמעט מן הארץ, דהיינו תיכף לעת הלילה. דבין השמשות דרבי יוסי כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו על עת זה לדעת (זה) שיעורו. הרי נמצא דלילה על דעת ר' יהודה הוא בין השמשות דר' יוסי ולפיכך אזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא, דספיקא דאורייתא היא. כרוך ותני. כלומר כפול שני העתים האלו דהיינו משקיעת החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין והעת האחר נמי שהוא הכסיף התחתון.
<h2>דף לה.</h2>
[אמר רב יהודה אמר שמואל] הלכה כרבי יהודה לענין שבת. רבינו האיי גאון ז"ל, כל רב יהודה סתם בתלמוד הוא רב יהודה בר יחזקאל. והלכה כר' יוסי לענין תרומה. דבין השמשות דיליה כהרף עין. אי אמרת האי דקא פסק ר' יוחנן כר' יוסי ור' יהודה מתחלה ועד סוף אי לאו, אי מתחלה ועד סוף פסק אישתכח ליליא דרבי יוסי כרבה דאמר משתשקע החמה וכו', והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי בין השמשות. ורבה נמי כרב יהודה ושמואל דאמרי שלשה כוכבים לילה. דהא הר"מ ז"ל פסק לשבת ולתרומה משיראו שלשה כוכבים לילה. ואי בסוף ולא בתחלה או בתחלה ולא בסוף, לא יכלת למימר הכי, דהא פסק סתם, דמשמע מתחלה ועד סוף. הרי נתברר מהני כולהו דרבי יוסי מחמיר לענין תרומה, דהא מאחר הוא. ורב יוסף מיקל. ורבה מיקל טפי. ולענין שבת איפכא, רבה מחמיר, דהא ממהר הוא. ורב מיקל. ור' יוסי מיקל טפי. בר מסדום קנין ומחצה. ואית דגרסי בר משדה. ושלשתן בבתרא, שדה בפ"ק [י"ב ע"ב] דאמרינן כגון זה כופין על מדת סדום. קנין בפרק יש נוחלין [קי"ד ע"א], איתמר קנין מאימתי חוזר, רבה אמר כל זמן שיושבין, ורב יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין. מחצה בפרק מי שמת [קמ"ג ע"א], ההוא דאמר לדביתהו נכסאי (ללבניך) [ליך ולבניך], אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא רבי אומר והיתה לאהרן ולבניו, מחצה לאהרן ומחצה לבניו.
<h2>דף לה:</h2>
כוכב אחד יום. כלומר אע"פ ששקעה החמה ונראה כוכב אחד עדיין יום הוא. ואקשינן בגמרא דירושלמי [ברכות פ"א ה"א], והלא נתבאר לנו בספר עזרא [נחמיה ד'] דצאת הכוכבים הוא סימן תחלת הלילה, דכתיב ואנחנו עושים במלאכה וחציים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ומשמע צאת הכוכבים לשון רבים, ומיעוט רבים שנים, ולמה אין לילה אלא בשלשה כוכבים. ומהדר דכוכבים דכתיבי בספר עזרא הם שנים חוץ מן הכוכב הראשון הנראה עם שקיעת החמה, דעדיין נראה ביום. חזו תרנגולי. בעת שתראו התרנגולות מתקבצין ללון הדליקו הנר. שש תקיעות. לאו תקיעות בלבד בלא תרועות, אלא תוקעין סדר תר"ת שתי פעמים. ראשונה נמנעו העם מלחרוש בשדה וכו'. שניה. דהיינו תרועה. נסתלקו התריסין וכו'. שלישית. שהיא תקיעה. סילק המסלק והטמין המטמין והדליק המדליק. ואחר כך חולצין התפלין. דתניא במסכת סנהדרין [ס"ח ע"א] בפרק ארבע מיתות נמסרו לב"ד, תניא כשחלה רבי אליעזר נכנסו חכמים אצלו, והוא יושב בקינוף שלו, והן יושבין בטרקלין שלו. אותו היום ערב שבת היה, ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפליו, גער בו אביו ויצא בנזיפה. אמר להם כמדומה אני שדעתו של אבא נטרפה. אמר לו דעתך ודעת אמך נטרפה, היאך מניחין הדלקת נר שבת שהיא בסקילה ועוסקין בחליצת תפלין שהיא משום שבות. גמרא. תנא דבי שמואל שש תקיעות תוקעין ערב שבת ראשונה נמנעו העומדים בשדה מלעדור ומלחרוש ומלעשות כל מלאכה שבשדה ואין הקרובין רשאין ליכנס עד שיבואו רחוקין ויכנסו כולם כאחד. ועדיין חנויות פתוחות ותריסין מונחין. התחיל לתקוע שניה נסתלקו התריסין וננעלו חנויות ועדיין חמין מונחין ע"ג כירה וקדירות מונחות ע"ג כירה. התחיל לתקוע שלישית סילק המסלק והטמין המטמין והדליק המדליק, ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ושובת.
<h2>דף לו:</h2>
אבל לא תבשיל. פירוש אבל לא תבשיל שאינו מבושל כל צרכו. אי נמי מבושל כל צרכו ומצטמק ויפה לו. דגזרינן שמא יחתה בגחלים הקטומים, אי נמי שמא יחתה בקרקעית הכירה הגרופה. דהא אי אפשר שלא ישארו בה ניצוצות טמונות שלא גורפו. ואם תאמר לעולם בגרופה לא ישארו בה ניצוצות. גזרינן לה משום כירה קטומה דעדיין האש מצויה בתוכה. לא יתן. לא ישהה. והא פירושא למי שמפרש המשנה בלשהות. ובגמרא [ל"ז ע"א] נמי מפרש לה למתניתין כולה בלהחזיר, והכי מפרש לה למתניתין בחסורי מחסרא והכי קתני, כירה שהסיקוה בקש או בגבבא מחזירין עליה תבשיל בשבת, בגפת או בעצים לא יחזיר אא"כ גרף מבעוד יום או נתן את האפר על הגחלים שכבר עממו. אבל אם רצה לשהות קדירתו מבעוד יום על הכירה מותר לו לשהותה עליה ואע"פ שאינה גרופה ואינה קטומה. ומה הן משהין ב"ש אומרים חמין אבל לא תבשיל וב"ה אומרים חמין ותבשיל, דלא גזרי שמא יחתה. והך חזרה דקאמרי לך התם. (פי' רבינו יהונתן בסוף המשנה). לאו ד"ה היא אלא מחלוקת ב"ש וב"ה ב"ש אומרים נוטלין ולא מחזירין וב"ה א' אף מחזירין. ולהכי איבעיא לן בגמרא האי לא יתן פירושה לא יחזיר אבל לשהות מותר או דילמא האי לא יתן לא ישהה הוא דלא כחנניה.
<h2>דף לז.</h2>
גמרא. אבל לסמוך. מותר לו לסמוך לזאת הכירה שהוסקה בגפת או בעצים אע"פ שלא גרפה ולא קטמה, דהא אין לו זכרון יתר מזה וגלי דעתיה שאין כונתו אלא לשמור חום קדירתו בלבד לא שימהר בישולה כלל. דהא אין תחתיה גחלים. הרי היא ככירים. ושרי לשהות וכל שכן לסמוך. איתיביה אביי וכו'. גמרא אותיביה אביי קופח שהסיקוה בקש ובגבבא הרי היא ככירים בגפת ובעצים הרי היא כתנור דאסיר דאי ככירה שרי. במאי עסקינן, אילימא על גבה דכופח, ובמאי אילימא בשאינה גרופה וקטומה, אלא כירה כי אינה גרופה וקטומה על גבה מי שרי, אלא לאו לסמוך וקתני הרי היא כתנור דאסיר לסמוך, כל שכן לשהות. אמר רב ששת א"ר יוחנן. אמוראי הם ואע"ג דסייעיה רבא לרב ששת. גרסינן. בפרק מרובה במסכת קמא [ב"ק ע"א ע"א]. ב"ה אומרים אף מחזירין. פירוש ואפילו בשבת. דלא תימא פלוגתייהו משתחשך דעדיין קדירתו חומה רב. אלא אפילו ביום השבת עצמו כשיטול קדרתו מעל האש ויטול ממנה מה שהוא צריך לאותה סעודה מותר לו להחזירה, ולא גזרינן דילמא אתי לחתויי בגחלים.
<h2>דף לח:</h2>
בעי רב אשי וכו'. פירוש דכיון דפינה קדירתו ממיחם שהבלו רב למיחם שהבלו מועט (היש) [דיש] לומר שאין בעל התבשיל הזה מקפיד על תוספת חום קדירתו כלל, שהרי די לו בחום מועט, ולעולם לא בא לידי חיתוי, ויהיה מותר להניח קדירתו על מיחם השני. או נאמר כל שכן שצריך לקדירתו חום יתר, שהרי המיחם חומו מועט, ושמא ישכח ויבוא לחתות המיחם השני, שאין הבלו רב כמיחם הראשון. ולא השיבו על שאלה זו כלום. וספיקא דאיסורא לחומרא.
מתניתין. תנור שהסיקוהו אמר רבינו יהוסף בן פלטוי ז"ל בפירושו ששאלו רבינו נחשון גאון ז"ל ואמרו לו ששמענו שבשתי ישיבות משהין בתנור. ואמר להן כך עושין עדיין. ואם תאמר שדין התנור חמור הוא, דאפילו בקש ובגבבא הוסק אין סומכין לו. דע דהני מילי בתנור של נחתומין, שמחמת שהם מסיקין בו בכל יום נפיש הבליה, ויהיה בדעתו שהסמיכה על גביו די לקדירתו, ושמא לא יספיק, או שמא ידמה שמא מחמת הבלו הרב ימהר על הקדירה, ושמא לא היתה נגמרת באותו העת, ויבוא לחתות. אבל תנור דבעלי בתים קליש הבליה וככירה דנחתומין [דמי]. דקאמרינן בבבא בתרא [כ' ע"ב] מרחיקין את התנור שלשה טפחים מן הכליא, פירוש שהוא המקום הרחב בו. שהן ארבעה טפחים מן השפה, שהוא מקום צר. ומקשינן ומי סגי לתנור בהרחקה שלשה טפחים והתניא מרחיקין בתנור ד' ובכירה שלשה. ומפרקינן התם בתנור דנחתומין, מפני שהאש מצויה בו תמיד צריך הרחקה ארבעה טפחים. אבל תנור דידן, פירוש דאין האש מצויה בו תמיד, ככירה דמי ודי לו בשלשה טפחים. הכא נמי כיון דקיימא לן דתנור דידן ככירה דנחתומין דמי, כל מסקנא דאתוקם בכירה עבדינן בתנור דידן. ושפיר דמי למיעבד הכי. [גליון] לא גמרינן תנור מכירה, דאי אמרת דקאמר מתניתין בתנור של נחתומין אמר, מאי איריא תנור וכן בכירה.
מתניתין. מיחם. קומקום של נחושת, שהוא חם מאד, וגופו משמר הבל האש ומקיים בו החום. ומדבק גוף הביצה בצד גוף הקומקום כדי שתצלה קצת. היינו גילגולה, שהביצה כשתתבשל כשיסבבו אותה על הקדירה תיסוב בגילגול כמו האופן. ואיסור דבר זה משום תולדת מבשל. וחיובו בשוגג חטאת. ולא יפקיענה בסודרין. פירוש אם היו מטלניות שכבר הוחמו אפילו בחמה, חום שאם ישבור הביצה ולהוריד עליה חלבונה וחלמונה. משום דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות אור.
מתניתין. אמרו להם חכמים אם בשבת. כלומר שחכמים אמרו לאנשי טבריא אם אתם רוצים ליהנות באלו המים הצוננין העוברין בתוך חמי טבריא בשבת הרי דינן כדין מים שהוחמו בשבת, והוו אסורים ברחיצה לכל גופו וגם בשתיה.
<h2>דף לט.</h2>
גמרא. ולא יפקיענה בסודרין וכו' נותנין את הצונן בחמה בשביל שיחמו. יש לנו ללמוד שהיא על דעת רבי יוסי, דהא דבר זה דמי לגלגל ביצה קצת על מטלית שהיא חמה באור השמש, שמתירה רבי יוסי במשנתנו זו. אמר רבי נחמן וכו'. לפיכך אם נתן ביצה על גג רותח ונתגלגלה עליו, רבי יוסי מתיר דבר זה, דהא ליכא עפר דדמי לרמץ, וליכא נמי עפר שמכסין בו הביצה דחיישינן לאזוזי עפר. אבל סיד ליכא מאן דשרי דהא תולדת אור הוא.
<h2>דף לט:</h2>
גמרא. לא ישתטף וכו'. פירוש ביום טוב מיירי. ומשום גזירת מרחץ נגעו בה. וזה הוא פירוש רבינו יהוסף הלוי זצ"ל ורבינו משה ז"ל מפרש לה בשבת. מחלוקת. רבי מאיר ורבי שמעון. בקרקע. פירוש באמבטי. אבל בכלי. כל מים חמין שהן בקומקום. ד"ה אסור. פירוש משום חשדא.
<h2>דף מ.</h2>
אבר אבר. כדי לעשות שינוי. ולא ירחוץ כל גופו בפעם אחת. שפקקו נקביו. כלומר מרחץ שסתמו נקביה כדי שיתקבץ חומה וישתמר הבלה לתוכה, מותר לו לרחוץ בו במוצאי שבת לאלתר. נראה ולא אמרינן ימתין בכדי שיעשו. בתחלה היו רוחצין. כלומר מחימין למרחץ מיום ששי. וכל הצריך טבילת תשעה קבין נכנס שם ורוחץ באותן המים המוכנים מיום ששי, כדי שלא יסתכן בצינה. חזרו הבלנין. הגוים לתקן להם מים חמין בשבת. וכשהבינו חכמים שבאותו הדור הדברים, אסרו להם שירחצו במים חמים כלל.
<h2>דף מ:</h2>
לא ישוט אדם וכו'. דוקא נקט בריכה, שאין בה מים כל כך. וקמ"ל דאע"ג דלא גזרינן שמא יעשה כלי חבית של שייטין, גזרינן שמא יתיז ברגליו המים ויבואו לרשות הרבים. ואע"ג שהיה מן הדין שאע"ג דלית לה גידודי נמי שרי, דהא כוחו בכרמלית לא גזרו רבנן, אבל גזרינן בריכה העומדת בחצר דהיינו כרמלית אטו בריכה העומדת ברשות היחיד, וקא עקר ברגליו מים מרשות היחיד לרשות הרבים. אי נמי דילמא קיימי ברשות הרבים וקא עקר להו למים מתחלת ארבע לסוף ארבע. אלנטית מנשפה. שתפוג צינתן. כלומר תישבר צינתו ותתתחלף לחום. כדמתרגמינן [ירמיה מ"ח] וריחו לא נמר וריחיה לא פג. אמבטי. בלשון ישמעאל חוץ'. והוא חשוב ככלי ראשון. שהיו מבעירין האש בתחתית האמבטי ותחת פיפיות כל קרקעית המרחץ. ולפיכך היו מתפללין שתצילנו מן האור [ברכות ס' ע"א], שאפשר שיפחת קצת מקרקעית המרחץ ויפול לתוך האור. ולפיכך אמר לו טול בכלי שני ותן.
<h2>דף מא.</h2>
ודברים של חול. כגון מסרק ונתר ותער והדומה להן. מתניתין. לא יתן. לתוך אותן המים החמין מים צוננין מעט בשבת, שהרי אותן המים החמין מיילדים חום במים הצוננים הנשפכים בהם וחוזרים להיות מים חמים. ואין לך תולדת אור גדולה מזו. אבל נותן הוא לתוכן. בשבת. מים מרובין כדי להפשירן. פירוש דקיימא לן דההפשר אינו חשוב כבישול. וכאילו המים הצוננים שהשלכנו לתוך המים החמים שברו קצת אותה החמימות וילדו צינון באותן המים החמים.
מולייר. יש מי שמפרש שהוא כלי חרס. וכיון שגורפין גחליו מבעוד יום שוב לא נשאר חמימות כל כך שמורה בגוף החרס להוסיף בחומו הבל כלל. ולפיכך מימיו מותרין. ואנטיכי נחושת היא, ויש כח בגופו לשמור החום כל כך להוסיף הבל וחמימות. והיינו דאמרי מפני שנחושתה מחממתו. [גיליון, נראה מולייר משמר חומו, אנטיכי מוסיף חומו, עד כאן דברי גליון].
<h2>דף מא:</h2>
גמרא. ורבי יהודה היא. זו המשנה. ושמואל סבר לה כרבי שמעון דסבר דבר שאינו מתכוין מותר. וכיון שאין דעת הנותן מים צונן לתוך החמין אלא כדי להפשיר צינתן בלבד לא איכפת לן בין שהמים מרובים ויתחזק מאיליו בין שהמים מועטין ויפשרו.
<h2>דף מב.</h2>
ואי קשיא לך הא דאמר שמואל. מגמרא היא. ואומר רבינו משה ז"ל כשפירש זה המקום, במה שהעתיק מרבותיו ז"ל בלשון הזה. וההפרש שיש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין דבר שאינו מתכוין. דדבר שאינו מתכוין אינו מתכוין לעשות מלאכה אלא ממילא תיעשה כגון [כ"ב ע"א] גורר אדם מטה וכו'. ומלאכה שאינה צריכה לגופה הוא שיתכוין לעשותה, אבל אינו צריך לגופה אלא לדבר אחר, כגון גחלת של עץ שלא נתכוין לעשותה פחם, אלא לסלק ההיזק בלבד. ואם תאמר מה הפרש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה דסבר בה רבי שמעון פטור עליה, ובין פסיק רישיה ולא ימות דמחייב בה רבי שמעון. דע שמלאכה שאינה צריכה לגופה אין כונת עושה אותה המלאכה ליהנות אפילו במשהו מאותו דבר הנעשה כגון המכבה גחלת של עץ. אבל הפוסק ראש הציפור כדי לשחק בו הקטן מגמתו ליהנות בגוף אותה המלאכה בודאי, שאי אפשר לו לקטן לשחק בראש הציפור אלא אם תיעשה מלאכת השוחט, והיא נטילת נשמת הציפור. ודע דדוקא נקט גחלת של מתכת, שאין הכיבוי בה מועיל. שאילו הניחו בלא כיבוי לא היתה האש מכלה גופה, אלא לעת אחרת תכבה מעצמה ולא תיפסד. ולפיכך התירו לכבותה משום הנאת הרבים. אבל גחלת של עץ, כיון שהכיבוי מועיל לגופה, שאילו הניח האש תלויה בגופה היתה מכלה בגופה ולא ישאר בה שום ממשות. ולפיכך לא התירו לכבותה, ואע"פ שאין כוונתו ליהנות בה כלל, שהרי דבר זה דומה לדפסיק רישיה ולא ימות, שכיון שכיבה גחלת של עץ אי אפשר שלא תיעשה פחם. ולפיכך סבר שמואל בגחלת של מתכת כר' שמעון שמתיר, וסבר בגחלת של עץ כרבי יהודה שאוסר. ואם תשאל ותאמר היכן הוא מוצא מים בשבת ברשות הרבים לכבות הגחלת של מתכת. ויש לומר אפשר שימצא לשם מים כמו שעושין כלים של מים בשווקים כדי לשתות מהן בני רשות הרבים. ואם לא מצא אפשר לכבותה במימי רגליו וברוקו. אבל הבאת מים אחר לעולם באיסורו עומד. ואם היה יכול לסלק הגחלת לצידי רשות הרבים בפחות פחות מארבע אמות וינצלו בני רשות הרבים מהזיקה אסור לו לכבותה. דכל מה שאפשר לנו להרחיק מחילול שבת עבדינן. [גיליון] מה הפרש בין כיבוי לפחות מד' אמות, דכיבוי גחלת של מתכת מדרבנן היא משום גחלת של עץ, ופחות מארבע אמות איסורו מדרבנן הוא משום דארבע אמות. אלא כך אמרינן, ואם היה יכול לסלק הגחלת, מוליכה אפילו ארבע אמות שלא באלכסון שהוא מותר לכתחלה, ולא יכבה הגחלת שאיסורה מדרבנן כדאמרינן. [ע"כ גיליון]. וראיתי בפירושי רבינו משה ז"ל, והעתקתי אותם אות באות. דע שלא התירו בשבת משום שמא ינזקו בה רבים אלא דבר שהוא מדרבנן בלבד, שהיא גחלת של מתכת, דכיבויה אינו חייב עליה מן התורה, לפי שהכיבוי של תורה בגחלת של עץ הוא, דהיינו דבר הנראה ויעשה ממנו מלאכה. אבל כיבוי של גחלת של מתכת איסורו מדרבנן הוא. הם הכי נמי לא התרנו להוליך הקוץ כדי שלא יוזקו בה רבים אלא באיסור דרבנן בלבד דהוא פחות מארבע אמות, ולכרמלית שהיא מדרבנן אפילו טובא, ואומר הדין הוא פירושא דפריש רבינו יהוסף הלוי ז"ל. ועוד אומר ז"ל והטעם דכיבוי גחלת של עץ חייב עליו מן התורה וכיבוי גחלת של מתכת אינו חייב אלא מדרבנן. עיקר דבר זה כי כל דבר שתחילתו אש וכשיכבה ישתנה לדבר אחר, כגון גחלת של עץ שקודם כיבויה היא אש, וכשתכבה תשתנה לדבר אחר ותיעשה פחם, זה הוא הכיבוי האסור מדאורייתא. אבל גחלת של מתכת, שתחלתה מתכת וכשתכבה היא מתכת כשהיתה בתחילה, אין כיבויה מן התורה, לפי שאין זה כיבוי. שאין גוף האש נתלית בברזל, אלא ברזל חם היה ועכשיו אחר הכיבוי הוא ברזל צונן, הלכך הכיבוי מדרבנן. ועל האי סברא דק רבינא להך דוקא בקוץ. זה הוא נוסח דבריו ז"ל. [גליון] נראה, כלומר [גיליון] נר' לומר נדחה איסור שהוא מדרבנן, ככיבוי גחלת של מתכת שהוא מדרבנן, מפני היזק רבים.
ואי קשיא לך. מגמרא היא. מכוס. דכיון שהכוס כלי שני לא איכפת לן בחמימותו. אמבטי. דהיינו כלי ראשון. דלא קפיד. בכלי ראשון. קיתון. כלי שני הוא.
<h2>דף מב:</h2>
מתניתין. ואם נתנו מבעוד יום. לא איכפת לן בירידת השמן בתוכו בשבת, דהא חיבר כלי זה בקרקע מבעוד יום.
<h2>דף מג:</h2>
גמרא. מת המוטל בחמה וכו'. ויש לחוש שמא ימהר להסריח. הופכו ממטה שמת בה למטה אחרת. ונמצא המת מתגלגל ממקומו על ידי המטות. דהא לאו טילטול מעליא הוא אלא טילטול מן הצד הוא, ושרי במת, דמתוך שאדם בהול על מתו, אי לא שרית ליה שטילטול מן הצד דאיסורו מדרבנן [הוא] אתי לטילטולי בלא שינוי. או שמא יאהיל על מתו ונמצא עובר על מלאכת בונה. [גיליון] מר סבר. קמא, רב חיננא, ומר בתרא רב יהודה. ומר קמא תנא קמא. ומר בתרא דבתרא רבי יהודה בן לקיש. וקשיא לן. דהא מצינו באוכל נמי טילטול מן הצד לאו שמיה טילטול, והיאך תאמר במת בלבד הוא שטילטול מן הצד לאו שמיה טילטול. ופרקינן כי אמרינן [וכו'].
<h2>דף מד:</h2>
מסר הגדול. היא מגירה גדולה שחולקין הנסרים מן הקורות. והוא מקפיד עליו שמא יפגם ויפסד. בין ייחדה. למעות בלבד. בין לא ייחדה [שיחדה] נמי לשכיבה. [גיליון] ומיטה וגו'. שולחן שהיו מונחין עליו מעות (עד) [כל] בין השמשות אע"פ שנפלו המעות אסור לטלטלן עכ"ד.
<h2>דף מה.</h2>
גרוגרות וצימוקים. המייבשן על גגו כדי שייבש לחלוחיתן, הואיל ויתכן שלא יבשו כל צרכן אלא עדיין מקצת הלחלוחית שמסריחה אותן עומדת בהן ונפשו של אדם קצה מהן ומתרחק מאכילתן, לפיכך הוו לרבי שמעון מוקצה, דשמא עדיין סרוחות הן, ולא נתקנו עוד לאכילה.
<h2>דף מז.</h2>
[גליון] כינונא אגב קיטמא. ואע"ג דכלי הוא וטילטולו לצורכו ומותר. הא ק"ל דמותר לטלטלו ואע"ג שיש עליו שברי עצים. שהרי אינן ראויין לטילטול בשבת מפני שהן מוקצין להסקה, כדי ליהנות באפרו שנצטנן מיום ששי. ואינו דומה לשברי פתילה הנשארה בקערה שאסור להסתפק ממנו מחמת שיורי הפתילה הנשארים עם השמן בקערה. מלבנות המיטה. פירוש מלשון לבינה. והיא כעין חתיכות עץ גבוהות דומין ללבינה. מניחין אותן תחת רגלי המיטה כדי להגביהה. וכרעי המיטה. הם הרגליים שעליהם עומדת המיטה. ולווחים של סקיבוס. פירשם רבינו האיי ז"ל בלשון ישמעאל וקאל אנהא אלואחת נצב עליהא שכלמא ידוד ותגעל הדפא ללרמא באלקסי למן אדאד יתעלם. לא יחזיר. גזירה שמא יתקע במסמרים (ב') או ביתידותיה, שהוא חייב משום בונה ואע"ג דקיימא לן אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, אלו לאו כלים גמורים הם, לפי שאינם נעשים כלים אלא בחיבורם נמי יחד, חייב משום מכה בפטיש. ואם היה רפוי אינו בענין שצריך לתקיעה כלל אלא להחזיקו בידו בלבד מותר, ולא גזרינן שמא יתקע. מטה גללניתא. שם מקום. והיא היתה מטה המתפרקת לפרקים ומחזירין אותה בעת שירצו, ואינה צריכה תקיעה ולא מסמרים.
<h2>דף מז:</h2>
במה טומנין וכו'. כל מה שאסרנו שהייתו מבעוד יום בכירה ובכופח ובתנור, הני מילי בשלא טח פיהן. אבל טח פיהן אין לך הסחת דעת גדולה מזו. אבל מי שרוצה לסלק קדירתו מעל האש ולטומנה בדבר אחר, אמרו חכמים שאין טומנין בדבר המוסיף הבל, כגון גפת וזבל וכיוצא בהן מבעוד יום, שמא ירתיחו ונמצא טומן בדבר מוסיף בשבת. ואיסור ההטמנה בו, גזירה שמא יטמין ברמץ. ואומר רבינו משה ז"ל בפירושו, אסור להטמין בדבר המוסיף מבעוד יום. ובין השמשות, ולא גזרו משום דסתם קדירות רותחות הן ביה"ש. וגזרו על קדירה הרותחת מבעוד יום משום קדירה שאינה רותחת, דסתם קדירות מבעוד יום אינן רותחין. ודבר שאינו מוסיף מותר להטמין בו בין מבעוד יום בין בין השמשות, ומותר בין קדירה רותחת ובין קדירה שאינה רותחת. גפת. פסולת הזית או פסולת של שומשמין. מוכין. כגון צמר רחלים או צמר גפן וכיוצא בהן, כגון המוך היוצא מן הפשתן. טומנין בכסות וכו'. דבר שאינו מוסיף הוא ולית בה גזירת רמץ.
<h2>דף מח.</h2>
כוזא דמיא. פחרוש. בקבוק שיש בו מים צוננים. א"ל לסוף חזית. מה יהיה ממנו מן האיסור. לסוף חזייה. דקא נפל מים מן הנטלא על הסודר שעל פי החבית, ולקח הסודר וסחטו, דהיינו תולדת כיבוס. ומאי שנא מפרונקא. כלומר רבי זירא שאל מרבה מה הפרש בין זה המטלית שפירסה על פי החבית, לבגד המתוקן לכסות בו פי כלי של מים, שמותר לכסות חבית של מים בה ולא חיישינין לסחיטה. ומהדר התם לא קפיד. כלומר הבגד המתוקן לכסות בו פי חבית של מים או גיגית של יין אין מקפידין על שרייתו וליחלוחו, שהרי לכך הוקבע. ולא אתי לידי סחיטה. אבל בסודר שאינו קבוע קפיד עליה ויבוא לידי סחיטה. מוכין שטמן בהן. מוכין יבשין שמותר לו להטמין בהן, שהרי יצאו מדין דבר המוסיף. מהו לטלטלן בשבת. מי מדמינן להו לקופת תבן שטמן בה, דאע"ג שלא ייחדה להטמנה יהיה דינה כמו שייחדה ויהיה מותר לטלטלה, או לא. אמר ליה. אינו דומה תבן למוכין, דתבן ראוי הוא למאכל בהמה ומותר לטלטלו, ומוכין אינן ראויין אלא למלאכה אסורה שהרי הן מוקצה לטוייה. והיינו דאמר וכי מפני שאין לזה קופה של תבן. לטמון ולטלטלה בכל עת שירצה נתיר לו לעמוד ולטלטל קופה של צמר. לאהדורי אודרי לבי סדיא. פירוש אם היו בכר ונשמטו מקצת המוכין שבכר או שבכסת ויצאו לחוץ, מותר לטלטלם ולהחזירם למקומם להגביה הכר או הכסת, ופירוש סדיא כסת שנותן אותה תחת ראשו. דמתרגמינן מראשותיו איסדוהי. מתירין בית הצואר. שקשרו הכובס כדי להבין לבעל הבגד שלא לבשו אדם אצל הכובס. ולפי שקשר זה אינו קשר של קיימא, המתירו פטור מכלום. חדתי. אסור, דדמי למתקן. עתיקי. שרי, דהא לא מתחיל במעשה הוא.
הפותח בית הצואר וכו'. אומר רבינו אברהם בר רבינו משה ז"ל האי שמעתא פירשה אבא מארי ז"ל מפיו פירושא דמסתבר. והדין פירושא דשמעית מיניה בה. מסתברא דהאי פותח בית הצואר בשבת אינו שיחתוך מן הבגד מקום שיכנס בו הצואר במספרים או בסכין כדרך שעושין החייטין. דהא דבר זה פשוט וברור שהוא חייב חטאת בשוגג מפני שהוא מקלקל על מנת לתקן. ומשנה ערוכה היא [ק"ה ע"ב] שהמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן וחייב, ומאי אתו רב יהודה ורב ללמדינו. אלא ודאי פירוש זה המקום כהוגן וכשורה כך הוא, דרך החייטים כשגומרין הבגד ומתקנין בית הצואר שלו עד שיהיה ראוי ללבישה, היה מושיב המטלית שחתכה ממקום בית הצואר על בית הצואר ותופרה תפירת ארעי, כדי שיהיה זה היכר לזה הבגד שהוא חדש ושלא לבשו אדם מעולם. ובעת שירצה בעל הבגד ללבוש אותו מסיר אותן החוטין שתפר בהן אותה המטלית ולובשו. והוה סליק אדעתין שאותה התפירה שהיא ארעי לא יהיה חייב על הסרתה אלא פטור עליה. עד דאתא רב יהודה בשם רב והשמיענו שהוא חייב חטאת. ועל האי מימרא אתקיף רב כהנא ואמר, וכי מה בין זה למגופה של חבית. כלומר וכי מה יש הפרש בין מסיר זו המטלית המחוברת על בית הצואר ובין מסיר כסוי פי החבית שהיא מחוברת לה בטיט או בגבסיס וכיוצא בו. ואמאי יהיה מסיר כסוי החבית פטור ומותר, ומסיר המטלית חייב. ופריק רבא ואמר זה חיבור וזה אינו חיבור, כלומר שתפירת המטלית עם בית הצואר חיבור יפה הוא, שהרי כך היא דרך כל החייטים לחבר כל הבגדים. והמקרעו חייב אם יהיה דרך תיקון, כגון זה שפותח בית הצואר כדי ללבוש הבגד. ואפילו היתה אותה התפירה דרך ארעי ואינה מתוקנת כל כך, שלא תתן דבריך לשיעורין ותאמר תפירה מתוקנת חייב ושאינה מתוקנת אינו חייב עליה. אבל חיבור המגופה לחבית אינו חיבור כלל. שאין החרס נחשב חיבורו חיבור אלא אם כן נשרף ונהיה כולו כגוף שוה. ולפיכך האי מסיר כסוי החבית פטור ומותר, ומסיר כסוי בית הצואר חייב. זהו נוסח רבינו אברהם בר רבינו משה זכור לברכה ולתחיה.
<h2>דף מט.</h2>
מירטא דביני אטמי. כדאמר בחולין [נ"ד ע"א] מנפא דמוחא ועד אטמא.
מתניתין. טומנין בשלחין וכו'. עור הבהמה כשצמרה עליה עדיין נקרא שלחא. דמתרגמינן והפשיט וישלח, וכן [בראשית ל"ז] ויפשיטו את יוסף [את כותנתו] ושלחו ית יוסף ית כותנתיה. כיצד יעשה. כלומר [כיצד] יעשה המטמין בגיזי צמר כדי ליקח קדירתו ולא לטלטלם. נוטל. הבגד שמכסה בו פי הקדירה. שהרי הבגד ראוי לטילטול. וכשיטול הבגד שעל פי הקדירה נמצא שהגיזות שעליו נופלות מאיליהן בתורת טילטול מן הצד. שהטילטול מן הצד מותר במאכל, כדמוכח [קכ"ג ע"א] גבי חררה שטמנה בגחלים וגבי [נ' ע"ב] צנון שטמנו בעפר, שמותר לטלטל מקצתן המגולין וממילא העפר נופל מאיליו. לפיכך אתה צריך לומר שיהיה מקצת הבגד שעליו הגיזות מגולה כדי לתפסו ולטלטלו. ואם לאו מטה הקדירה או הקופה שיש בה הקדירה המכוסה בגיזות האסורות לטילטול, כדי שיפלו מקצת הגיזות באותה ההטייה ויתגלה הבגד, כדי לטלטלו ולנער בו שאר הגיזות. רבי אלעזר. לא מיירי כיצד יטול הגיזות כלל, אלא כיצד יטול התבשיל והקדירה עומדת במקומה. שאם יטלנה ממקומה הרי יפחת הגומא שהיתה סתומה בקרקעית הקדירה. ושמא יבוא לזוז המוכין ויטמין בהן, ואסור להחזירה דדמי כמטמין בתחלה בשבת. ואין תקנה לדעת רבי אלעזר אלא בהטיית הקופה. וחכמים לא גזרי. אם לא כסהו מבעוד יום. פירוש בין השמשות מותר להטמין בדבר המוסיף כדפרשינן. אבל אם כסהו מבעוד יום, ונתגלה בשבת, מותר לחזור ולכסותו בשבת. דלאו מטמין לכתחלה הוא. גמרא. שלחין של בעל הבית תנן. פירוש אדם ששחט בהמה בביתו, שאינו מקפיד על עורה כלל, הוא שמותר לטלטלו בשבת. אבל של אומן. כיון שדעתו להשתכר בהן, והוא קפיד על טינופן, לא קא שריא מתניתין לטלטל כלל. וסליקנא כתנאי. דתנן עורות של בעל הבית מטלטלין אותן ושל אומן אין מטלטלין אותן רבי יוסי אומר אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן.
<h2>דף נ.</h2>
שגדדן. לשון גדידה נופל על האילנות, דכתיב [דניאל י"א] גודו אילנא. לקשר. רבינו האיי ז"ל פירש לקשר החריות זה בזה כדי שיהיו כמחצלות שראוי לישב עליהן. מתל שגל אל קפע ומא אשבהם. דאם קשרן בחבלים כל שכן שהקצם לסיכוך. ושמואל אמר חישב. פירוש מערב שבת חשב בדעתו שישב עליהן אע"פ שלא עשה בהן מעשה. רבי אסי אמר ישב. עליהן מבעוד יום שעה אחת, יטלטל אותם בשבת, אע"פ שלא קישר ולא חישב. ואם לא ישב מבעוד יום אינו מטלטל אותם בשבת. ואמרינן בגמרא, בשלמא רב אמר כת"ק ושמואל אמר כרשב"ג אלא ר' אסי דאמר כמאן. ומהדר הוא דאמר כי האי תנא דתניא יוצאין בפיקריון וכו'. פירוש פיקריון, יש מי שפירש דברים שחורים שקושר אותם הקרח בראשו כדי שנראה מרחוק כבעל שיער. לפיכך אם צבען שחורין לשם מעשה זה, הוי ליה כמלבושו, ויוצא בהן. ואם לא צבען לשמן הוו להו כמשאוי ואסור לצאת בהן. אבל אם יצא בהן שעה אחת מבעוד יום והרגיל עצמו בהן ונודע בעשייתן, ולא יתבייש, אע"פ שלא היו צבועין לשמן ולא כרכן במשיחה. ומהנה [כמו ומכאן] למד רבי אסי לענין חריות שגדדן, שאם ישב עליהן אפילו שעה אחת מבעוד יום מותר לטלטלן. ורב אשי מסייע ר' אסי ואמר אף אנן נמי תנינא הקש שעל המטה וכו'. בכל חופין את הכלים. כלומר מכבסין אותן להסיר טינופן ולהראותן ככלים חדשים. גרתקון. יש מי שפירש בלשון ישמעאל טרטיר.
<h2>דף נ:</h2>
אהלא. בלשון ישמעאל אשנאן. סיגלי. יש מי שפירש בלשון ישמעאל אלגאסול. ורבינו יוסף בן פלטוי ז"ל פירש בלשון ישמעאל סעדה. [גליון] האי פירושא לאו דיקא הוא. דאי הוה כן הא אסרינן ליה בשבת. כדאמר רב יוסף כל היכא דליכא רוביה אהלא שפיר דמי [משמע] הא איכא רוביה אסיר, דהא משיר [שער]. ואי הוה כדקאמרת הא חזינן ליה דלא משיר, והיאך אסר רב יוסף. אלא לאו הכי פירושא הוא. לפצוע זיתים וכו'. פירוש למימשא ביה ידיה.
רבי אלעזר בן עזריה וכו'. ולא תימא דרבנן פליגי אדרבי אלעזר וסברי שאם נתקלקלה הגומא שמותר לתקנה. אלא הכל מודים שאסור לתקן, ובחוששין שמא נתקלקלה הגומא קא מיפלגי. סליקוסתא. בלשון ישמעאל אל נרגס. נעוצה. בטיט. יש מי שפירש מקום בקרקע לנועצה בו. דצה. פירוש דעצה מלשון [בראשית ל'] ויצג את המקלות [דמתרגמינן] ודעיץ ית חוטריא. בגזרתא דקני. כלומר אם היתה הסכין תקועה בין הקנים, מותר לו להוציאה ולהחביאה בין הקנים. דקנים לא שייך למימר בהו דיצה ושליפה, דהא אין נעשה בהן גומא כלל כמו הטיט. ולא משום כלאים. כלומר אם היו טמונים תחת הגפן אינו עובר משום לא תזרע כרמך כלאים. ולא משום שביעית. פירוש שהרי אין גופן מוסיף מחמת הקרקע כלום. ולא נקרא דבר זה עבודת קרקע כלל.
<h2>דף נא.</h2>
לדרו. שם עבדו. קפילא. הוא שם האיש המבשל בחנותו לבני אדם האכסנאים. ארמאה. פירוש הגוי. אע"פ שאין טומנין משחשיכה. כלומר בשבת. גלופקרין. כסות עבה. ומיירי כשפי הקדירה מכוסה. אבל אם אין פי הקדרה מכוסה אלא באותו הסדין שהוא נוטלו אסור לעשות דבר זה, שמא יהיה בדעתו שחמימותה די לה שישמר בכסות, ולא ימצאנה כמו שחישב, ויבוא לידי חילול שבת. רבי יהודה אומר וכו'. מפורש למעלה [מ"ט ע"א].
<h2>דף נא:</h2>
מניחין מיחם וכו'. ע"ג מיחם. הטמין בדבר שאינו מוסיף. כלומר שתי קדירות או שני קומקמין שהסירו אותן מעל האש, מותר ליתן אחד מהן על גבי חבירו כדי שיתוסף חומם זה מזה וישמר, ואין בזה איסור תולדות אש. וקדירה על גבי מיחם. פירוש רבותא בא להשמיענו שאפילו קדירה של חרס, שאינה משמרת חומה כל כך, מותר להניחה על גבי מיחם של נחושת, שחומו נשמר בו. ובודאי הוא מוסיף חום בקדירה של חרס. ואעפ"כ מותר, שהרי שניהם היו חמין. ובכה"ג ליכא שום אולודי חום. וטח את פיהם בבצק. זה קשה בעיני הרבה משני פנים. האחד משום לש. והיאך יתכן לגבל הקמח בשבת. ואם [מיירי] שהבצק נילוש הוא מאמש, תיפוק משום ממרח. ונראה לי שהבצק בודאי נילוש מערב שבת הוא. והוא עכשיו משליך ממנו קצת סביב פי הקדירה התחתונה בלא תורת תיקון. וכשמניח עליו הקדירה העליונה נמצא כאילו טח פי הקדירה בבצק, שהרי נסתמו ואין הרוח שולט בהן. ועוד נראה לי דודאי נקט בצק, שראוי למאכל חתול או כלב, ומותר לטלטלו. אבל עפר מגובל מערב שבת, שאינו ראוי לטלטלו, לא. ועוד שהטיט ראוי לבנין, ובצק אינו בתורת בנין. ואם יתכן לומר שמעשה זה כולו מבעוד יום הוא, יש לומר מאי אתא לאשמועינן, והלא בין השמשות מותר להטמין אפילו בדבר המוסיף. ועוד שראיתי רבינו משה ז"ל אמר בחיבורו, מניחין מיחם [ע"ג מיחם בשבת] וכו'.
וכשם שאין טומנין וכו'. דגזרינן טמינת צונן אטו טמינת חמין. רבי מתיר. ורבינו הקדוש לא גזר והלכתא כותיה. והוא שיטמינו בדבר שאינו מוסיף כדי שתפוג צינתו. או יטמין שלג כדי שישתמר ולא יזובו מימיו מחמת חום האויר. אין מרסקין וכו'. יש מי שאומר שאיסור דבר זה מפני שנראה כסוחט זיתים וענבים. והיינו תולדת דש. ויש מי שאומר משום דדומה לכורה, שמוציא המים מן הקרקע, והיינו תולדת בונה. אבל נותן הוא. את השלג ואת הברד. לתוך הכוס של יין או לתוך הקערה. שיש בה תבשיל חם. ואע"פ שהוא זב מחמימותן מותר.
במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה. כלומר איזהו דבר שמשמר הבהמה כראוי, ואינו לא פחות משמירתה ולא יתר, אלא כתכשיטה הוא חשוב, ואינו משאוי לה כלל ואיזהו דבר שאינה משתמרת בו. איזהו דבר שהוא יתר משמירתה או פחות, כדי שיהיה עליה כמשאוי, ואסור שתצא בו בשבת. ומפרש ואזיל. באפסר. חבל ארוך קשור בראשו ותחת צוארו, שמושכין אותו בו. בלשון ישמעאל רסן. בחטם. מפרש בגמרא זממא דפרזלא. והוא חבל שיש בו טבעת של ברזל בחוטמה. ולפי שיותר קשה מגמל לא מהני בה אפסר. והלבדורס. מפרש בגמרא חמרא לובא, שהוא חמור הבר. והוא חזק כל כך, שאינו משתמר לא באפסר ולא בחטם אלא בחתיכת ברזל שמכניסין אותן בחבלים חזקים תחת לחייו ו[מכניסין] מקצתו לתוך פיו. וכל בעלי הַשֵר. כלומר כל שדרכו לצאת בחול בטבעת ברזל קשורה תחת צוארו, כגון הסוס והפרד, הרי [זה] מותר לו לצאת בשבת בשֵר שלו. וכל האמורה במשנה הוא לאיתויי כלב הבר, שדרכו להוציאו בשר, כדי שיהיה שמור לצידה. ושר הכלב קרוי סוגר. גמרא. מחליפין וכו'. פירוש שואלין שאלה זו לפני רבי בחילוף.
<h2>דף נב.</h2>
כל נטירותא יתירתא משאוי הוא ואסור. ואע"פ שהקשינו בגמרא על מאן דסבר דנטירותא יתירתא משאוי הוא. והכי אמרינן מיתיבי קשרה בעליה במוסירה. פירוש על פרה אדומה הוא עונה [קאי]. כשרה. פירוש ואע"פ שהמוסרה נטירותא יתירתא, לא חשבינן לה משאוי, ולא עובד בה ולא משכה בעול קרינא לה. הם הכי נמי יש לנו ללמוד דנטירותא יתירתא לענין שבת אינה משאוי. וקשיא לרב דאמר כל נטירותא יתירתא משאוי היא. ופריקו קשיא זו תלתא בתראי, והם אביי ורבא ורבינא. אביי אמר במוליכה מעיר לעיר. פירוש וכיון שמהלכה בשדה אין המוסירה לה נטירותא יתירתא אלא היא צריכה לה ובפחות ממנה אינה משתמרת. ורבא פריק פירוק אחר ואמר, שאני פרה אדומה דדמיה יקרין. פירוש וכל שמירה לגבה אינה יתירה ומוסירה ראויה לה ואפילו בעיר. אבל שאר בהמות נטירותא יתירתא לגבייהו משאוי גמור להו. רבינא אמר במורדת. כלומר פרה שאינה נוחה ליכבש ביד מנהיגה אלא במוסירה. ולפיכך לא הויא לה שמירה (מעולה) [יתירתא] כלל.
<h2>דף נב:</h2>
מתניתין. חמור יוצא במרדעת וכו'. דמרדעת לחמור אינו משאוי אלא היא מחממתו ומועילה לגופו, כדאמרינן חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר. והוא שקשורה לו מערב שבת. וכן כולם. לפי שאסור לקשרה בשבת. ואיסורו משום קשר החמרים. ואם תאמר יקשור אותה קשר הדיוט. גם זה אסור, מפני שנסמך לגוף החמור כשנותן המרדעת עליו, ונמצא משתמש בבעלי חיים, ואסור. הזכרים יוצאים לבובין. יש מי שפירש, שעושין על לב הזכרים עיקרים [סמי מרפא] כעין רטיה, כדי להרגילם לרחלים. ורבינו יצחק ז"ל מפרש שהיא מטלניות ארוגות מצמר הרחלים, כדי שיריחו הזכרים ריחיהן ותיעור להם תאוותם. והוא מלשון [שה"ש ד'] לבבתיני אחותי כלה, כלומר אחזת לבבי באהבתך. והוא לשון קירוב וחיבוב. והרחלים יוצאות שחוזות. בגמרא מפרש שאוחזין [אלייתן למעלה כדי שיעלו עליהן זכרים]. והיא מלשון [משלי ז'] שית זונה. והיא נוטריקון. שית היא בית הערוה, דכתיב [ישעי' כ'] וחשופי שית ערות מצרים זונה. כלומר מרגילין להם כדרך הזונות. כבולות. לשון כבל. שמכבלין ערוה שלהן בזנב האליה כדי שלא יעלו על הנקבות. והיא מלשון [תהלים ק"ה] ענו בכבל רגלו. וכבונות. מפרש בגמרא צמר שמכבנין אותו למילת. והוא כגון שפורסין טלית מקפת כל צמרו משעה שיולד כדי שיגדל ויהיה נקי, ויעשו מאותו הצמר כלי מילת לאנשים ולנשים. כדאמרינן בכתובות [ב"ב קנ"ו ע"א] תנתן כבינתי לבתי. ותרגום [יחזקאל כ"ז] וצמר צחר, עמרא מילת כבינא. רבי יוסי אוסר בכולן. דסבר דהני כולהו משאוי הוא לבהמה חוץ מן המטלנית התפורה על הצמר כדי שלא יטנף, דודאי כבגד הוא חשוב לבהמה. אבל לא ליחלב. איסורו משני פנים, הראשון דמעשה זה תענוג הוא לבהמה, ואין עושין תענוג בהמה בשבת. ועוד דהא לא מיהדק טפי עד שנראה כאילו הוא מגופה, וכמלבוש דומה לה. ולפיכך הוי משא גמור. או דילמא נפיל ואתי לאיתויי מפני צורך הבהמה לו.
<h2>דף נג.</h2>
גמרא. ולא באוכף. אוכף כמו מרדעת של עץ ובלשון ישמעאל חמאד אלמא. ואפילו היה קשור על החמור מערב שבת אסור, מפני שאין לגוף החמור ממנו חמימות כלל, ואינו נעשה אלא כדי להקל המשא מעל דפני החמור בלבד. ובשבת ליכא משאוי כדי שיהנה גוף החמור באוכף. ולפיכך הוי לגבי החמור משאוי גמור. מסרכו. פירוש בלשון ישמעאל אל חזאם. קלסטר. בלשון ישמעאל מכלה. ויש מי שפירש מלשון קלסטר פנים. והוא כמו חוטין שתולין אותן על פני הבהמה לכלות בו זבוב מעל פניה. אסור לתלותה לבהמה גדולה. פירוש מפני שאינה צריכה לו כל כך. ואינו משום צער כדי שיהיה מותר שיעשה לה. לפיכך סייחין ועגלים קטנים לפי שהן מצטערין באכילתן אם לא יהיה בפיהם קלסטר נמצא שעשייתו להן משום צער ומותר, לפי שאין צואר העגלים הקטנים קשה כל כך לימשך ולכוף ראשו לקרקע לאכול עליו. והיינו טעמיה דשמואל. אי הכי אמר אבא. אומר רבינו יהוסף הלוי ז"ל שקיבל מרבינו יצחק בעל ההלכות ז"ל שקיבל מרבינו נסים בעל מגלת סתרים, כי שם רב, אבא הוא, [והיו] (והן) קוראין אותו רב אבא. וכיון שיש בזה הלשון טורח, חזרו לקרותו רב, בלא אבא. ושמואל היה חבירו, והיה שמואל קורא לו "אבא" בלא רב.
<h2>דף נג:</h2>
הרי נתברר מדין קלסטר, דכל [שהוא] משום צער מותר לעשות לבהמה בשבת. וכל [שהוא] משום תענוג אסור. לפיכך סכין ומפרכין לאדם מכותיו וחבורותיו, ואפילו בגמר מכותיו וחטטיו. דמצוה להתענג בשבת. אבל בהמה שנגמרו מכותיה והיא בסוף חוליה אסור לפרך ולסוך לה. דבהמה אין מענגין אותה בשבת. אבל אם הבהמה עומדת בתחלת מכתה סכין ומפרכין לה, דמשום צער הוא, ושרי לעשותו לבהמה בשבת. בזהורית. צמר צבוע בתולעת [שני], דמתרגמינן [שמות י"ח] תולעת שני וצבע זהורי. ולא פרה בחוסם שבפיה. פירוש שאינו נוי כלל. ולא בהמה בסנדל. פירוש שלא התרנו סנדל אלא לאדם בלבד, שהוא תכשיט לו ויש לו בו עונג, אבל בהמה אסורה בתענוג בשבת, ולא תצא בו דכמשאוי הוא לה. שליה המדולדלת. דכגופה היא. ואי נפלה ניחא לה בהכי ולא אתי לאיתוייה. פוקק. סותם. ואפילו פקק לרשות רבים לא, דמשאוי הוא, דאינו נוי אלא בזמן שיש לו קול, וכיון דפקוק הוא הוי ליה כמשאוי. רב נחמן וכו'. [כדי שלא יעלו על הנקבות]. כדי שלא יתישו כוחן של זכרים.
<h2>דף נד.</h2>
ואיכא מאן דמתני וכו'. כלומר יש שגורסין חלוקת רב ושמואל לבדם בלא שום תנאים. ואיכא דמתני לה אברייתא וכו'. אבל מי מפייס. כלומר מי מטיל גורל כדי להבחין שזו ליבש וזו ליחלב, והרואה הצרורות ליבש יוצאין בשבת יבוא ויוצא הצרורות ליחלב. והיינו נמי טעמיה דרבי יוסי דאסר. ורב אמר הלכה כת"ק. דברייתא. והלכה כרב דפסק כרבי יהודה דמתניתין ולא כרבי יהודה בן בתירא דברייתא. דהא אפשר להבחין בין הצרורות ליבש ובין הצרורות ליחלב, כדאמרינן שליבש קושרין אותו בריוח סמוך מעט לדד.
מתניתין. במטולטלת. יש מי שפירש מטלית מרוקמת, והיא עשויה מצמר. ומנוי הגמל היא, ואסרינן לה משום דמחזי כאזיל לחינגא, שהוא מקשט גמלו לשחק בו, או כדי שיהיה יפה ויקפצו עליו הלוקחין. ורבינו יהוסף הלוי ז"ל פירש מטלית זו קושרין אותה מפני עין רעה, והיא לו כמשאוי. ורבינו יהוסף בן פלטוי ז"ל פירש מטולטלת, כמו חתיכות נחושת מיופה תולין אותה על זנב הבהמה. ואסיר דילמא נפלה ואתי לאיתוייה. לא עקוד. דרכן לקשור יד הגמל על רגלו. ונקרא עקוד, שכך נעקד יצחק אבינו לפני בוראו. רגול. שקושר פרסות יד הגמל על (יריכו) [זרועו]. ולפי שקושר היד לבדה מקצתה האחרון במקצתה הראשון וישאר עומד על רגליו בלבד ועל יד אחת נקראת רגול. ולא יקשור גמלים זה בזה. יש מי שפירש שאיסור זה מפני שנראה כמחמר, שכך דרך הגמלים [שהם] עושין [כן] כשרוצים להעתיק משאוי גמליהם או כששוכרים לשאת עיסקי התגרים. אבל אם רצה להוליכן לנהר להשקותן מכניס חבלי אפסריהן כולן בידו אחת ומוליכן. שאין זה דרך הילוכן במדבר. ודי לו בהיכר זה. גמרא. ובחוטרתו. היא דבשתו. מלשון דבשת גמלים ומתרגמינן לה חוטרתא דגמליא. ובלשון ישמעאל סנמתה. לעולם כלאים דחבלים. ומתניתין חסורי מיחסרא והכי קתני ובלבד שלא יכרוך החבלים על ידו ויקשרם. פירוש ואינו כדקס"ד שהיא תכיפה אחת, אלא שתים, והיא כריכה וקשירה. ולפיכך הוי חיבור לכלאים. ונמצא מתהניא ידו בחמימות הכלאים.
[גליון] התוכף תכיפה אחת אינו חיבור הוא שתים חיבור. ואקשינך ואמרינן בפרק כלל גדול [ע"ד ע"ב] והתופר שתי תפירות והא לא קיימא, אמר רבה [בר בר חנא] א"ר יוחנן והוא שקשרן. וקשיאן אהדדי, הא בקשירה הא בדלא קשירה. הלכה למעשה. פירוש שאם בא אחד ללמוד ממנו הוראה בענין זה לא נתיר לו אלא טפח. ואם עשה מדעתו בלא הוראה טפחיים אין כאן איסור.
<h2>דף נד:</h2>
מתניתין. אין חמור יוצא (מדרעת) [במרדעת] וכו'. דילמא נפלה ואתי לאיתוייה. ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק. סתום, שאינו משמיע הקול, ואין בו משום דדמי כמאן דאזיל לחינגא. אסור דילמא נפל ואתי לאיתוייה. גמרא. בי לועא. תרגום [דברים י"ח] לחיים דלועא. פירוש כשיש לבהמה מכה בגבה, קושרין על גבי צוארה כנגד לחייה דפין של עץ מזה ומזה, כדי שלא תוכל להחזיר פניה ולחוך בגבה, שמא תינזק ותוסיף חולייה. ומשאוי גמור הן לבהמה. שתיחלם. שתתרפא, דכתיב ותחלימני ותחייני. דעבדי ליה לסימנא. פירוש כסימניות עושין לתרנגולין כדי שלא יתחלפו אלו באלו. ומשאוי הוא להם.
<h2>דף נז.</h2>
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה וכו'. דע שמלאכת הוצאה יש בה דינין הרבה. מהן שלשה חלקין. הראשון חייב עליו מן התורה, ואינו חייב אלא בארבעה תנאים. יעשה מלאכה לבדו, אם יכול, ואם לאו אפילו שנים חייבים. ויעקור מרשות ויניח ברשות. ויוציא כשיעור. ויוציאו כדרך המוציאין. וב' פטור מן התורה וחייב מדרבנן, משום ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. והוא כגון שיעקור זה ויניח זה וכיוצא בו. וג' פטור מן התורה ומדרבנן, כגון הוציא מלבוש שהוא תכשיט ונוי לו. האיש הניחוהו על דין תורה, והאשה חלקוה לשני חלקים, האחד גזירה שמא יפול, וב' שמא תסירם מעליה ותראם לחברתה ותעבירם ארבע אמות ברשות הרבים. והג' משום חציצה, שמא יארע לה טבילה בשבת ותצטרך להסירם כדי שתטבול ותביאם בידה. ושאר תכשיטין שלא נחוש להם משום נפילה ואין בהן חשיבות כל כך כדי שתראם לחברתה ואינן חוצצין בטבילה הניחום בהיתירם ולא אסרום. לפיכך צריכין אנו לידע כל מין ומין מאלו, כדי להבין איזהו עדי שמותרת לצאת בו בשבת או אסור. ועל זה אמר התנא בתורת שאלה במה אשה יוצאה וכו'. חוטי צמר ופשתן. גופן מונע המים מליכנס. לפיכך צריכה לרפות גדילת החוטין האלו מראשה. וכיון שכן, אסורה היא לצאת בהן שמא יפלו מראשה אחר שתרפם ותשכח ותביאם בידה.
ולא ברצועה שבראשה. כך היה דרכן לתת בראשן מתחת כל מלבושן, כדי שתקלוט את הזיעה ולא יטנפו מלבושי ראשה. והכי פירוש המשנה ותירוצה מפני מה אין האשה יוצאה בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועה שבראשה, משום שאסור לה לטבול בהן עד שתרפם, וגזירה שמא תביאם בידה. ולא בטוטפת. ופירושו ציץ. ונקראת בשם זה על שם המקום שמניחין אותה עליו שהוא במקום תפלין הנקרא [דברים ל"ט] טוטפת בין עיניך. ואיסורה שמא תפול ממנה ותשכח ותעבירה ארבע אמות ברשות הרבים. ולא בכבול. פירוש כיפה של צמר שמקבצין בה שער ראשן, כמו שמקבץ הכבל לרגלים. ועל שם זה נקרא כבול. ולפי שהנשים באותן הימים [היו] מתנאות בכיפה זו, אסרינן שתצא בה, שמא תתנאה במה שעשתה בכיפה זו מן הבדולח או ממיני צבעונין ותבהל ותעבירה ארבע אמות ברשות הרבים. ולא בסרביטין. בלשון ישמעאל שמשאריך. אסור שתצא בהן משום נפילה. לפיכך אם היו הסרביטין תפורין מערב שבת ברדיד שבראשה מותר לצאת בהן. ולא בעיר של זהב. עשוי כחומת ירושלים ומגדליה. ואיסורא דילמא שלפא ומחויא. ולא בקטלא. בלשון ישמעאל מכנקה. ואיסורה שמא יחתכו חוטיה ותפול, או דילמא שלפא ומחויא. ולא בטבעת שאין עליה חותם. (ואפילו היא) [ואע"פ שהיא] מתכשיטי האשה אסורה לצאת בה דילמא שלפא ומחויא. גמרא. תיכי חלילתא. פירוש תרגום שרשרות [שמות ל"ט] תיכי. כלומר אם היה על ראש האשה דבר שעשוי כשרשרות, והיא נבובה, כדמתרגמינן נבוב לוחות [שמות ל"ח] חליל לוחין. מאי. פירוש אם טבלה והיא תלויה בה או מקפת ראשה, מי אמרינן חוצצת בטבילה או לא. א"ל אריג קאמרת כל שהוא ארוג לא גזרו. עליו להיות חוצץ בטבילה שהרי המים נכנסין בהם. איכא דאמרי אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינא לאחוותי דלא קפדן עלייהו. פירוש לחולצן בעת שהן טובלות. ואמרינן מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא. ומהדרינן איכא בינייהו דטניפן. כלומר אם התיכי חלילתא כבר נטנפו, ושמא סתמו נקביהן. להאי לישנא דאמר כל שהוא ארוג לא גזרו. כלומר ואע"ג דנטנפו אי אפשר שלא יכנסו המים בהן. ולהאי לישנא דאמר חזינא להו לאחוותי דלא קפדן עלייהו, הני מילי כשהם נקיים, דליכא בהו דבר שמקפידין. אבל כשהן מטונפין ודאי קפדי עלייהו, שהרי המים מלחלחין טינופן ומטנף גופן. נוסחא אחרת, איכא בינייהו דטמימן, כלומר האריגה שלהן טמומה ביותר, להאי לישנא דאמר כל שהוא ארוג לא גזרו אלו הטמומין נמי אריג מיקרו ושרו, ולהך לישנא דאמר חזינא להו לאחוותי דלא קפדן עלייהו, הני מילי כשהן תיכי חלילתא, אבל אם היו אטומין ודאי קפדי. תנן התם. במסכת מקואות [פ"ח מ"ט]. ואלו חוצצין באדם. לענין טבילה. חוטי צמר וכו'. מפני שאין המים נכנסים באלו.
<h2>דף נז:</h2>
מודים. חכמים פליגי עליה בצמר ומודים לו בשיער. מפני שהשיער ודאי המים נכנסין לתוכו. קטלא. בלשון ישמעאל לאזם. והוא שיש לו רוחב, וודאי חוצץ, שהרי אין האשה מצטערת בחניקת עצמה בו כמו שמצטערת מן החוט. אלא סובלת הצער המעט כשתחנוק עצמה בקטלא כדי שתיראה כבעלת בשר. חומרתא. בלשון ישמעאל כרזה. אפזיני. פירשה אבא מרי שזו המלה תתחלק לשתי מלות. וכאילו היא אב זיני. כלומר שזו הטוטפת היא אב לכל מיני תכשיטי האשה, שהרי בה תולין הסרבוטין. ופ' מתחלפת בבי"ת מבומף. ומכאן אתה מפרש האמור בדניאל [פ"ג] זני זמרא כלומר עיקר כלי הזמר. בסבכה המוזהבת. כעין תיכי חלילתא על ראשה. אי כבלא דעבדא הוא. שאסור, שהרי אינו תכשיט לו. כל שכן כבלא דעבדא. שהרי גנאי הוא לעבד ואינו תכשיט לו. אין בה משום כלאים. מפני שאינה שוע ולא טווי ולא נוז. ואינה מטמאה בנגעים. דהא כתיב בטומאת נגעים [ויקרא י"ג] והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. ואלו החוטין אין בהן תורת בגד, לפי שאינן שתי וערב. דבר המקפיד עליו אין יוצאין בו. כמו החותם של מתכת. דחיישינן דילמא נפיל ואתי לאיתוייה. ודבר שאין מקפיד [עליו], כמו החותם של טיט שבצואר העבד. ואם תאמר כיון שהברייתא כולה מדברת בחותם של טיט, מאי שנא חותם שבכסותו דאפילו הוא של טיט נמי אין יוצאין בו. ואומר רבינו משה בפירוש לזו המסכתא דהאי חותם דעבדי ליה לעבד בכסותו, צורתו שיקחו מטלית קטנה, וידבקו עליה אותו החותם בחיבור יפה. ולפי שדעת הרב של אותו העבד שאין חותם זה מתפרק אלא בכוונה, מירתת העבד אם יפול, ויביאו בידו לרבו בשבת. שהרי רבו חושדו שמא בכוונה הסירו כדי לכחשו העבדות. אבל חותם שבצוארו, לפי שרבו של עבד ידע שהוא קרוב לנפילה, ובלא כוונה נפל מן העבד ואינו חושדו, לא מירתת העבד ולא אתי לאיתוייה. [לא תצא בהמה] לא בחותם שבצוארה. חותם של מתכת הוא, וחיישינן שמא יפול, ויבוא בעל הבהמה להביאו בידו, שמא תאבד בהמתו עליו. שכך היה דרכן לאמת המקח של בהמות.
<h2>דף נט:</h2>
כלילא. והוא כדעבד ר' עקיבא. פירוש כשנתנה לו עצה ללמוד תורה, והלך ולמד, והיתה מצטערת במזונותיה מפני שלא היה אביה מהנה אותה בכלום מנכסיו על שנישאת לרבי עקיבא קודם שלמד תורה, וכשבא רבי עקיבא (הר) [עם כתר] תורה ותלמידים רבים אחריו, אמר זו האשה עשתה לי עטרה של תורה בעצתה ובצערה, גם אני אעשה לה עטרה של זהב בראשה. וכשהרגיש אביה שבעלה רבי עקיבא קנה כתר תורה, התיר נדרו ובזבז רוב ממונו לה. [גיליון] לא נראה זה הפירוש, דהא אמר התנא ולא בעיר של זהב, ואמר רבה כדעבד לה ר"ע לדביתהו. והדר פירש דכלילא שרי ועיר של זהב אסור. ור"ע קודם שגזרו על עטרות כלות הוא דעבד לה. [ע"כ הגליון]. גברא אריכא. פירוש הוא לוי, דלוי אחוי קידה קמי רבי ואטלע. קמרא. בלשון ישמעאל חיאצה.
<h2>דף ס.</h2>
מתניתין. לא יצא האיש בסנדל מסומר. הוא כמו עץ חקוק על מדת הרגל, וחופין אותו בעור כדי שיהא רך תחת כפות רגליו. ותופרין אותו העור מבפנים, ומסמרים תחת קרקעיתו במסמרים בצורה הידועה להם, כמו רבי יוחנן בחמש ורבי חנינא בשבע. [גיליון]. האי פירושא פריכא הוא, דרבי יוחנן ורבי חנינא לא אמרו אלא לנוי ואמרו לנוי מותר [וכמה לנוי ר' יוחנן אמר חמש ור' חינינא אמר שבע]. ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה. פירוש שלא יצא באחת ממנעליו ברגלו האחת, שמא יחשדוהו בחילול שבת ויאמרו נחתך רצועות סנדלו ותלה אותה במתניו להוליכה לביתו. ויש מי שאומר שאם נתיר לו שיצא (ברגלו אחת מנעל), [כשמנעל ברגלו אחת] שמא יתבייש כשיצא לרשות הרבים ויחוס עליה שלא ישליכנה ויעבירה ארבע אמות ברשות הרבים. ולא בתפלה. והוא התפלין. ואפילו למ"ד שבת נמי זמן תפלין הוא. ולא דריש והיו לאות על ידך, יצאו שבתות וי"ט שהן עצמן אות, אלא סובר וקשרתם בכל זמן כדי שיהיו לך לאות, אפילו למאן דסבר האי סברא לא יצא בו, דחיישינן שמא יצטרך לנקביו ויטלם בידו כדי לעשות צרכיו ויבהל ויעבירם ד"א בר"ה. שאינו מן המומחה. כלומר בזמן שאינו מאדם מומחה.
גמרא. שילפי שמד. כלומר בסוף ימי השמד. ויש מי שפירש העם ששלפו עצמן מן השמד וברחו ונחבאו. הנכנס יכנס. מפני שהוא מסתכל לאחוריו ואם לא ידע בודאי שאין לשם אויב לא היה נכנס. והיוצא אל יצא. כלומר לא יצא אחד. מפני שהיוצא אינו מכיר מי שרואהו. ושמא יסתכלו בו האויבים והוא אינו יודע. ולפיכך יש הפרש בין הנכנס והיוצא. נהפך. ראו בקרקע דמות סנדל עקיבו לפנים וראש פני הסנדל לחוץ. ודימו שאחד מהן יצא ולא נסתכל במי שרואהו. וחשבו שהאויבים הכירו בהם. ולא היה הדבר כן, אלא שסנדל אחד מהם נהפך. א"ר אלעא לא היתה דחיקתן אלא מחמת קול דריסת סנדל ממי שרצה לבוא ולהתחבא עמהם. ודימו שהוא קול דריסת אויב. [גליון] והיינו דתנן. במסכת יום טוב [י"ד ע"ב]. אין משלחין סנדל מסומר. ר"ש ז"ל דלאו בר נעילה הוא. ולא מנעל שאינו תפור. רבינו יהונתן ז"ל מפרש בגמרא, אע"פ שתפור ביתידות של עץ, שיכול לנעלו, אעפ"כ אסור, דאין דרך בני אדם לנעלו. נר' האי פירושא לאו דוקיא הוא, דהא אמרינן [שם ט"ו ע"א] כל שניאותין בו אפילו בחול אע"פ שאין ניאותין בו ביום טוב מותר לשלחו. ואת אמרת אין משלחין סנדל או מנעל, דלאו בר נעילה הן. ביום טוב הוא דלא, אבל בחול בר נעילה. ומפני מה אין משלחין ביום טוב, דהא אין מחוסרין מעשה. אלמא משלחין סנדל ומנעל ביום טוב. [ע"כ הגליון].
<h2>דף ס:</h2>
ורבי יוחנן אמר חמש. בכל אחת ואחת. (והכי) [והיכי] עביד להו. תא אסברה לך. כלומר בוא ואלמדך צורת עשייתן. שתים מכאן. כלומר שתים מצד ימין ושתים מצד שמאל באורך הסנדל. ואחת מתרסיותיו. אמצעו של סנדל. ויש מי שפירש העקב של סנדל. ויש מי שפירש שתים מימין לאורך, אחת למעלה ואחת למטה, ושתים ברוחב אחת בצדו זה ואחת בצדו האחר. ורבי חנינא אמר שבע. שלש באורך ושלש ברוחב ואחת בתרסיותיו. תפרו מבפנים. דרך הסנדל שתהיה תפירתו מבחוץ, ודרך המנעל שמותר לצאת בו בשבת, תהיה תפירתו מבפנים. עכשיו שאל אותו עושה הרצועות, שאם שינו מלאכת הסנדל ותפרו אותו כמנעל מהו. כלבוס. שינה צורת קביעת המסמרים וקבע אותם כצורת מלקחים שראשו אחד רחב ואחד קצר. ויש מי שפירש כשיני הכלב שרחוקים זה מזה. כמין טס. תרגום ריקועי פחים [במדבר י"ז] טסין רדידין. כלומר שינה והרחיב ראשי המסמרים, או שינה ועשאן כיתידות.
<h2>דף סא.</h2>
איזהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושילש. פירוש ואפילו לאדם אחד. ולא נאמר שמא זה האיש לבדו הוא שיועיל לו ולא אחר. אלא לעולם נעשה הקמיע עצמו מומחה לחולי שנרפא בו. ולא שנכפה. אלא יוצא בקמיע מומחה כדי שלא יכפה עוד, ואפילו חוליו אין בו סכנה. ואפילו לא נכפה זה מעולם אלא שהוא ממשפחת נכפים בלבד מותר, מפני שמלבוש ותכשיט הוא לו.
<h2>דף סא:</h2>
בשיר ובטבעת. פירוש שהרואה קמיע קשור כך לא ידע שהוא לרפואה. שכך היה דרכם לקושרם על זרועו בלא חציצת שיר וטבעת כשירצה להרפאות בו. ואינו קושרו בשיר ובטבעת אלא מי שנושאו להוליכו למקום אחר. ולפיכך אסור לצאת בו כך לר"ה משום מראית העין. (כל שריפא. א' קמיע כל שריפא ב' אדם). והתניא. מקשה על ברייתא דאמרה [כל שריפא] ושנה ושילש, ולא די לנו ברפואת אדם אחד שלש פעמים, אלא עד שירפא שלשה בני אדם. אמר רבינו יהוסף הלוי ז"ל, דהאי דוקיא נפקא ליה לתלמודא מדקתני שלשה בני אדם כאחד. ואי אפשר לקמיע אחד לרפא שלשה בני אדם כאחד בעת אחת ובפעם אחת. איתמחי גברא. שהרי ריפא שלשה בני אדם כאחד. ואיתמחי קמיעא. שריפא שלשה בני אדם. קמיעי לא איתמחי. משום דלא אסו ליה לכל חד תלתא זימני. וכן נמי פשוט ליה דחד קמיעא לתלתא גברי קמיעא איתמחי, שהרי ריפא ושנה ושילש. גברא לא איתמחי, שלא ריפא שלשה בני אדם בשלשה קמיעות משונות. אלא בעי רב פפא ג' קמיעי לחד גברא. פירוש ואיתסי ההוא גברא בכל חד מינייהו חד זימנא. קמיע ודאי לא איתמחי. מפני שלא ריפא ושנה ושילש. גברא איתמחי או לא. כיון דאיתסי בתלתא קמיעי איתמחי גברא. או נאמר כיון שלא ריפא בהן שלשה בני אדם יש לנו ללמוד שזה שנתרפא ממנו בשלשה קמיעות שמא חוליו [מתרפא] בקמיעין אבל איש אחר אינו מתרפא בקמיע שלו, ונאמר דלא איתמחי גברא שכתבן. וזה פירוש רבינו שלמה צרפתי ז"ל.
ואומר דאיכא לאקשויי ולימא אמאי קשיא לרב פפא בתלתא קמיעי לחד גברא אי הוי גברא מומחה או לא. ואמאי לא קשיא ליה חד קמיעא לחד גברא, ונימא דילמא מזליה דההוא גברא לקבל קמיעי, ויהיה דינו שאע"פ שנתרפא בו ג"פ אין הקמיע נעשה מומחה, ולא איתמחי לא גברא ולא קמיעא עד שירפאו שלשה בני אדם משלשה חלאים לכל אחד מהן, ואחר כן יתמחי גברא וקמיעא. ואמאי פשוט לרב פפא בחד קמיע לגברא חד דאיתמחי קמיעא וקשיא ליה תלתא קמיעי לחד גברא ושאל עליו שמא לא נעשה אותו האיש שכתבן מומחה. ומשום האי קושיא דאקשי רבינו שלמה ז"ל מפרשי לה גאונים בחד קמיע מומחה, כל שריפא ושנה ושלש שלשה בני אדם, כדי להנצל מהאי קושיא. ואם תאמר אם כן שפירש הברייתא הראשונה בשלשה בני אדם ואחרונה נמי בשלשה בני אדם, נמצא שאין חלוקה בין שתי הברייתות כלל. ולפום הכי מפרש קושיא זו כך, אמרת איזה קמיע [מומחה] כל שריפא ושנה ושילש, משמעו לשלשה בני אדם. והדר אמרת איזה קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושילש שלשה בני אדם כאחד, דאע"ג שריפא כל קמיע חד גברא פעם אחת בלבד נקרא קמיע מומחה, ואע"פ שלא שנה ושילש. דהכי קאמרה הברייתא האחרונה איזה קמיע מומחה, ש"מ דעל המחאת קמיע נמי היא עונה [קאי]. וקשיאן שתי ברייתות אהדדי. ומתרץ הא לאתמחויי וכו' [גיליון] קמיע עונה [קאי] על ברייתא ראשונה דאמרה כל שריפא ושנה ושילש. והאי לאימחויי גברא עונה [קאי] על ברייתא אחרונה דאמרה כל שריפא שלשה בני אדם כאחד.
אין מצילין אותן מפני הדליקה. והטעם מפני שלא ניתנו ליכתב, שהרי התפלה והברכות לא ניתנו לקרותן בעת חיובן אלא על פה, כדי שיכוין אדם דעתו, ולא ישתבש מפני המלות שאינו מכירן. וקמיע נמי לא ניתן ליכתב מפני שאסור להתרפאות בדברי תורה. ולפיכך אין מצילין אותן מן הדליקה כדי שיהיה עון האיש הכותבן חמור ויזהר מלעשותן. ואם תאמר משום גניזה. כלומר שאם בלו שטעונין גניזה, הא נמי פשיטא דבעו גניזה, דלא קא פחתי משום שהיה כתוב על ידות הכלים, דתנן שם וכו'. יגוד. מלשון [דניאל י"א] גודו אילנא.
<h2>דף סב.</h2>
משום שי"ן. של תפלין שהיא חקוקה מבחוץ על צד הטבלא משמאל ומימין, ואינו מחופה עוד בעור אחר. ולפיכך צריך לחולצן ברחוק ד"א. מכאן אתה למד שאלו הקמיעין אסור לכותבן. ולא דברו חכמים אלא באדם שעבר, ועבר אדם אחר ויצא בהן, אם הוא בר סקילה אם לאו. ולפיכך חלקו בהן כל הדינין האלו, כדי להוציא דין שבת לאמיתו. לא שמתירין לעשותן כלל. הלא תראה שהתירו לגרום להם השריפה בשעת הדליקה, ואסרו הצלתן, כדי להכביד עון כותבן, ויחזור בתשובה מעבירה זו. הכי נראה לי בדבר זה. פזמקי. הם חתיכות של ברזל עשויין כמלבוש שוקיהן, שמגינין עליהן בעת המלחמה.
מתניתין. לא תצא אשה במחט נקובה. אבל האיש פטור, דקיימא לן [י"א ע"ב] אומן דרך אומנותו פטור. לא בכוליר. מפרש בגמרא מכבנתא, והיא כגון [כעין] טלית שאינה מכסה ראשו ורובו, אלא ראשו בלבד, או ראשו ומקצת כתיפיו. ונקראת כן מפני שמכבנת שער ראשה. והיא מלשון [ב"ב קנ"ו ע"ב] תנו כבינתי לבתי. ויש מי שפירש בלשון ישמעאל אלטאקיה. ולא בכובלת. מפרש בגמרא חומרתא דפילון. בושם. והיא מלשון [ויקרא כ"ה] בלולה דמתרגמינן דפילא במשח, כלומר שמקבצין מיני בשמין ובוללין אותן בשמן כדי ליהנות בריחן. גמרא. כלומר אם יצא האיש וכו'. זה הפירוש [הוא מן] דברי הרב ז"ל. מוקפין ועומדין כמין כולייר. עונה על הפייסות שמפייסין בכל יום. והכי פסק רבינו משה ז"ל בחיבור והן עומדין [בהקפה] וכו'. כל המזלזל בנט"י. כלומר יעני. ועני חשוב כמת, דכתיב [שמות ד'] כי מתו כל האנשים. והזהיר בנט"י יעשיר כדאמר רב חסדא אנא משאי מלא חופנאי מיא ויהבי לי מן שמיא מלי חופני טיבותא. ויש לומר שהמזלזל בנטילת ידים [של מים] האחרונים שהוא מסמא את העינים, ומתוך כך נחשב כמת, דכתיב [איכה ג'] במחשכים הושיבני כמיתי עולם. ויתכן לומר שכיון שזילזל בנטילת ידים הראשונים שהן משום קדושה, סופו מזלזל בקדושות, ומצות אחרות, ויעקור חייו מן העולם הבא. ואין לך עקירה גדולה מזו. מתניתין תריס. הוא המגן. ואינו ארוך כמדת האיש. ובלשון ישמעאל תרס. אלה. הוא מגן ארוך, ובלשון ישמעאל דרקה. ונקראת בלשון זה מפני שמקצת מינין שלו חופין אותן בעור חיה שנקראת ילה. והוא עור האנקה [ויקרא י"א] דמתרגמינן ויללא. ובהאי מסכתא [נ"ד ע"ב] אמרינן כי היכי דלא לינקוה יללי. איסור הוצאת אלו לדברי חכמים מפני שאינן תכשיטין לו אלא גנאי. ואעפ"כ אינן משאוי גמור לדברי חכמים. ורבי אליעזר סבר שכיון שהן ראויין בעת המלחמה, תכשיטין הן לו ואין בהם שום איסור. ות"ק סבר דלא אמרינן שכלי המלחמה תכשיטין [הן] אלא בדברים שיוצאין בהן בדרך מלבוש, כגון שריון וכובע ומגפים. אבל כלי מלחמה שנושאן בידו, כגון הסייף וכו', אם יצא בהן שלא בשעת מלחמה חייב חטאת. והלכתא כת"ק. וכ"פ ר"מ פי"ט.
<h2>דף סג:</h2>
גמרא. בירית באחת. בכל אחת. ומקצת כלי הוא. וכאילו היא שבר כלי וטהורה משום פחיתותה. ויוצאין בה בשבת. דאין חשש נפילה כלל. כבלים בשתים וכו'. והן טמאין, שכלי גמור הן ואין יוצאין בהן בשבת. דחיישינן לחתיכת השלשלת ותביא בידה.
<h2>דף סד:</h2>
מתניתין. בחוטי שיער. לפי שאינו חוצץ בטבילה. בזמן שהן תפורין. דלא חיישינן לנפילה. ובכבול לר"ה אסור, דילמא (נפלה) [שלפא] ומחויא. ובפיאה נכרית. כלומר שמתקשטין בו מי שאין להן שיער ארוך. והוא מלשון [ויקרא ט"ז] פאת ראשכם. אין יוצאין אלא לחצר ולא לר"ה, דילמא נפלה ואתיא לאיתוייה. והא דשרינן שתצא האשה בפיאה נכרית לחצר הוא, שיהא ילדה בשל ילדה, אבל ילדה בשל זקינה אסור שמא תתבייש מחבירותיה ותתירם ותעבירם ד"א בכרמלית. אבל זקינה בשל ילדה מותר, דכיון ששבח הוא לה ואינה מתביישת אין כאן חשש שאיסור כלל. מוך שבאזנה. בלשון ישמעאל צופה אלאדן. ובמוך שהתקינה לנדתה. שתראה עליו דם נדותה לחכם, אם הוא דם טהור או טמא. בפלפל. להסיר ריח הפה. גרגר מלח. שתתן אותו במקום שנפל שינה, כדי שלא יתפח בשר שיניה. ובכל דבר וכו'. להסיר ריח רע מפיה, כגון זנגבילא וכיוצא בו. ובלבד שלא תתן בתחלה בשבת. ותצא בו, דשמא לא תוכל לשאת אותו הסם בפיה. אבל אם היתה רגילה בו מערב שבת הרי אין כאן שינוי וסת, ואינה מצטערת מחמתו. ויש מי שפירש שאיסור נתינת אלו הסמנין "לכתחלה" בפיה בשבת גזירה משום שחיקת סמנין, לפיכך אם היו בפיה מבעוד יום ונפלו לא תחזירם דגזרינן דילמא [תשתדל] להתרפאות בשבת ויבאו לידי שחיקת סמנין. שן תותבת. כלומר שן שהושיבה אותה בפיה במקום שינה שנפלה והיא מלשון גר תושב. ושן של זהב. פירוש שהוא עשוי כמין דפוס להושיבו על שינה שנפרצה או על שינה השחורה. ושן של כסף מותר לדברי הכל, דכיון שאינה משונה וכונתה שלא ידעו בה ואין בה שינוי כל כך מהדקה היטב ואינה נופלת. רבי מתיר. דסבר גנאי הוא לה. ומתוך כך לא אתיא לאיתויי, ואין צריך לומר [דלא חיישינן] דילמא שלפא ומחויא. וחכמים אוסרין. שן תותבת, דילמא נפלה ואתיא לאתוייה. ושל זהב [נמי], שהרי ידועה בפיה ומינכרא, ולעולם שלפא ומחויא. גמרא. אסור לצאת אותו לחצר. שהיא כעין כרמלית. דהא לשם בני אדם אחרים שוכנים החצר, ולא עירבו עמו, והן אוסרין טילטולו בחצר כאיסור טילטול בכרמלית. רב עינווני אמר הכל דינו בחצר ככבול. משמע וכל דבר שאסרו חכמים לצאת בו לר"ה מותר לצאת בו לכרמלית. [גליון] לדור שיני. פירש ר"ש ז"ל לחולי שינים.
<h2>דף סה.</h2>
מתניתין. יוצאין בסלע שעל הצינית. וזה החולי הוא בא לרגל מחמת הצינה. וצורתו שיצא ע"ג רגלו כמו ענבה בולטת. ומניחין עליו זה הסלע של נחושת שיש עליו אותיות בולטות והוא מועיל למכה זו משלשה ענינים. אחד מפני קשיון גופו, כאילו הוא מחזיר אותו היוצא מרגלו. שני מפני החלדה שעל הסלע. ובלשון ישמעאל צדא אלנחאס. שלישי מפני אותיות הבולטות בגוף הסלע. באלו יש בהן תועלת לרפאות חולי הרגל. וערביות רעולות. כלומר אנשי ערב מותר לנשותיהם לצאת כדרכן והרעלות קשורין בבגדיהן. ורעלות כמו פעמון שיש לו קול. וכל אדם. פירוש מותר לעשות דבר זה אם הוא דרכן ותכשיטן. אלא שנודעו הערביות והמדיות בדרכים אלו ולפיכך אמר בהן.
מתניתין. פורפת. מלשון [שמות כ"ו] והבאת את הקרסים בלולאות [דמתרגמינן פורפין]. על האבן. שהוא מוכן למעשה זה ויתכן לשבר בו אגוזים. ולפיכך מותר לה לטלטלה. אבל מטבע אין לו בשבת דין הכנה, ולפיכך אסור. ופריפה דהכא לאו קשירה [היא] אלא כריכה.
גמרא. [גליון] לא שבק להו לבנתיה דנפקן בחוטין. פירוש באזניהן. ויהיב טעמא דצבועין הוו ודילמא שלפו ומחוו לחברותיהן. ועביד להו מקואות ביומי ניסן. פירש רבינו יוסף בן פלטוי ז"ל, שהרי ניסן קרוב מזמן הגשמים מלאחריו. ולא חייש למקואות משום מים שאובים. ובתשרי שהוא קרוב מימות החמה מלאחריו שאין שם גשמים חייש למקואות שאובים. או שמא חסרו המקואות. ולפיכך מניח בנותיו לילך לטבול בנהר. ואני קבלתי מרבי לפי שמי הנהר בניסן פרין ורבין מחמת מי הגשמים היורדין לתוכו. וקיימא לן [מקוואות פ"ה מ"ג] דמי גשמים אינם מטהרים אלא באשבורן, דהוא מקום עמוק. ומפני שרבו מימי גשמים על מימי הנובעין נמצא שצריכין מקום עמוק כדי להעלות בו טבילה כדין מימי גשמים. ולפיכך לא הניח בנותיו לטבול בנהר בימי ניסן עד שיחסרו מי גשמים שבו וירבו המים הנובעין שהן מטהרין בזוחלין על מי גשמים שבו שהן מטהרין באשבורן, והיינו בימי תשרי.
<h2>דף סה:</h2>
גמרא. מהו שתערים ותפרוף על האגוז וכו'. אם היתה כונתה שתפרוף על האגוז כדי שתוליכה לבנה, ואותו מקום שתגיע אליו תחזור ותפרוף על אבן, ה"ז אסור, דמלאכת מחשבת אסרה תורה.
<h2>דף סו.</h2>
מתניתין. הקיטע. מי שנחתכה ידו או רגלו ודרכו לתת ראש שוקו בקב שהוא עץ חקוקה בקב המדה. אם יש לו בית קיבול כתיתין טמא. משמע דאם אין לו בית קיבול כתיתין, אע"פ שיש בו בית קיבול לראש שוקו החתוך אינו טמא. והיאך יהיה לו בית קיבול ואינו מקבל טומאה. דע דכל דבר החקוק אינו נקרא כלי מחמת [בית] קיבולו אלא אם כן עשוי לימלאות בדבר הראוי לטילטול. דבעינן כשק, מה שק קיבולו עשוי לטילטול עמו, אף כל שיש לו בית קיבול לקבל דבר המטלטל וקבולו מיטלטל עמו הוא שמקבל טומאה. יצא קב הקיטע שאינו מקבל אלא דבר שאינו עשוי לטילטול. דהא אי אפשר לטילטול הקב במשאו, דהיינו דבר המקובל בו. דהא לא חתך ראש שוקו כדי שיהיה ראוי לטלטל עמה. ולפיכך אינו מקבל טומאה. אלא דינו כדין פשוטי כלי עץ שאינן מקבלין טומאה. לפיכך אם יש באותו הקב החקוק לראש שוקו חלל אחר. והן כמו גומות עשויות למלאות אותן במוכין או בדבר רך כדי שלא יצטער מחמת חתיכות הבשר שנשארו מדולדלין מחמת שוקיו, הרי נעשה זה החקק עשוי לימלאות בדבר שמיטלטל עמו, דהיינו הכתיתין. ולפיכך אם יש בו בית קיבול כתיתין טמא ואפילו טומאת שרץ, דהא נדמה לשק שקיבולו מיטלטל עמו. ויוצאין בהן בשבת. דתכשיט דידיה הוא, שהרי אי אפשר לו לניד גופו על הארץ אלא בגרירתן עמו והן מהודקין כל כך ואינן נופלין כדי שנחוש דילמא אתי לאיתויינהו. סמוכות שלו. רבינו יוסף בן פלטוי ז"ל פירש עור המונח תחת הקב. כסא סמוכות וכו'. ואין יוצאין בהן בשבת. כיון שאינו משתמש בהן תמיד חיישינן דילמא לא מיהדקי שפיר ומשתלפי ואתי לאיתויינהו ד"א בר"ה.
<h2>דף סו:</h2>
לוקטמין. מפרש בגמרא חמרא דאוכפא. והוא עשוי כמו לוח שיש בו בית אחיזה ונשען עליו כשילך. ורבינו חננאל בר הרב רבינו חושיאל ז"ל פירש ואמר גידם, מי שידיו קצוצות עושין לו יד של עץ. ונקרא חמרא דאוכפא. ולפי שאינו נוח לא למשכב ולא למושב הוו טהורים מטומאת מדרס. כלומר אפילו אותו קטע המהלך בהן זב אין אלו מטמאין טומאת זב מחמתו. גמרא. קישרי. רבינו יוסף בן פלטוי משום רבינו שרירא ז"ל פירש, קישרי ופדמי, שהם כמו מפה שקושרין אותן על הפה כדי שלא ינתזו ממנו ניצוצות. וכן דרך הפרסיים. יש מי שפירש קישרי, שקושרין צורות ועושין אותן להבעית בהן הקטנים. ולפי שאין קושרין אותן על עץ או על שום דבר כדי שיהיה להן ממשות נקראין קישרי.
[נדרים נ"ה ע"ב] סגוס. כגון דסקיא. ובלשון ישמעאל כרג'. כלומר ואע"פ שאין נאים למלבוש, אינם דרך משאוי, לפי שמקצת בני אדם (לובשן) [לובשין אותן] בימות הגשמים. אבל לא בתיבה וכו'. ואע"פ שכונתו להגן [על] עצמו בה מן הגשמים אסור, דמשוי גמור [הוא]. ואין חייבין עליו חטאת, דהא תנן [צ"ג ע"ב] הנושא את החי במיטה פטור אף על המיטה, אבל אסור. וקליפת השום וכו'. לרפואה עבידא, וכיון דאין להן חשיבות ואי נפיל לא מייתי להו לא אסרי יציאתו בהן. ואסור ליתנן על מכתו בתחלה בשבת גזירה משום שחיקת סממנים. יוצאין באגד שע"ג המכה וכו'. דלאו קשירה של קיימא היא ולא מעשה אומן. מלוגמא. עשויה מקמח שעורים ומינים אחרים. והיא מחזקת חוליות השדרה. ולפי שרטיה שפירשה מילתא דלא שכיחא היא [אמרינן] דלא אסרינן חזרתה. והיא שפירשה ע"ג כלי או שירדה למטה דוחק אותה למעלה. או אם הוחלקה למעלה דוחקה למטה. אבל אם נפלה כולה אין מחזירין אותה על המכה, שמא יבוא לעשות רטייה בתחלה בשבת. ודבר זה אסור משום ממרח שהרי הוא מחליק האספלנית על המוכין או על המכה, והיא תולדת מוחק.
מתניתין. בקשרים. מפרש בגמרא קישרי פואה. והיא שצובעין בה האדום. דאמר אביי אמרה לי אם תלתא מוקמי. פירוש מעמידים החולי. חמשא מסו שבעה אפילו לכשפים מעלי אמר רב אחא בר יעקב והוא דלא חזי לה שימשא וסיהרא ולא חזי לה טילא ומיטרא ולא שמיע ליה קל פרזלא ולא שמיע ליה קל ניגרי. פירוש ניגרי, שעטת רגלי סוסים. ועל ששמע רב נחמן התנאין האלו בפואה, אמר נפל פואה בבירא. נוסח אחר נפל פותא בבירא. כלומר אם כן נפלה הרפואה מן הפואה כלל, וכאילו טבעה בבור. והדר אקשינן על זה הפירוש ואמרינן מאי איריא בנים אפילו בנות נמי ועוד מאי איריא קטנים אפילו גדולים נמי. כלומר מותר להם לצאת בקמיעין מומחין של עיקרים. ואם נודע רפואה של פואה בפירוש היה מותר שיצאו בה אפילו הגדולים. וחזרנו אחר כן והעמדנו זו המשנה בקטן שיש לו געגועין על אביו, ומת אביו, ומתיראין שימות הבן מחמת פירוד אביו. שרפואת זה הבן הקטן שיקחו חתיכת עור ממנעל אביו, ויקשרו אותה לו בזרועו השמאלית על הקיבורת כדי להנחם על אביו, ולא יתסכן בפירודו ממנו. ולהכי נקט זכרים, אבל בנות, כיון שאין אביהן מקרבן כל כך ואין בהן חמימות לב [כמו] הזכרים, אינן צריכין כלום.
גמרא. סחופי כסא אטיבורא. יש מי שפירש כגון כוס שיש בו חמימות והבל מחמת שעירו ממנו באותו הרגע מים חמים, וכופין את הכוס על טיבור שניקב או נהפך. ואוחז אותו כוס טיבורו כדי שלא יכנס בו הרוח וינזק בשבת. ולאחר השבת עושין לו רפואה כראוי לאותו חולי. ויש מי שפירש שזה מועיל למי שקיבה שלו רפה ביותר, שכופפין עליה כוס בשבת כדי שיתקבצו בני מעיו, ומחזקת אותן באחיזת בשר הבטן. והוא מתרפא לאלתר. כלומר שתתחזק ותקל המאכל בכוחו. והתירו דבר זה מפני שזה חולי של חלל הוא ומותר, ולא גזרינן משום שחיקת סממנים. מותר ליחנק. כלומר מי שיש בו חולי שיעול [מועיל] לו חניקת עצמו. ובלשון ישמעאל אל תקריף. ולא גזרינן משום שחיקת סממנים. יוצאין באבן תקומה. יש מי שאומר שנסיון זה בכברה וממלאין אותה מים ולא ינטפו המים מאותן הנקבים כלל.
<h2>דף סז.</h2>
מתניתין. בביצת החרגול. מפרש בגמרא דירושלמי [פ"ו ה"ט] דעבדי לה לרפואת כאב האוזן. והכי אמרינן התם, טב לאודנא. ורבינו יצחק ז"ל פירש שהוא יפה לכאב הירך. ופירש עיקר המלה מן הכסול והשחול [בכורות מ' ע"א]. ובמסמר הצלוב דעבדי לזירפא. פירוש לשירפא. והיא חמימות הגוף, כמו אשתא צמירתא, והיא קדחת האמורה בתורה. גמרא. סוקרו. כלומר משנה תארו ומראיתו. כי היכי שמסתכלין בו בני אדם. שלא עשו לו כך אלא כדי שיבקשו עליו רחמים. כבסא. פירוש שורש אילן שאין בו פירות קושרין אותו על האילן להודיע כי האילן שעומד, כמו זה השורש היבש, שאינו עושה פרי. ויבקשו רבים רחמים, דהא חבוש אינו מתיר עצמו מבית אסורין אלא בפרקליטין. וזה הוא בקשת הרבים [המבקשים] עליו רחמים.
<h2>דף סז:</h2>
כלל גדול וכו'. זו המשנה נתחלקה לשלשה חלקים. האחד השוכח עיקר שבת, ושכח שנצטוו ישראל עליו. ב' היודע עיקר שבת, אבל שכח שהיום שבת ודימה שהוא חול. ג' היודע שהיום שבת, ושגג במלאכות, ולא ידע שמלאכות אלו אסורות.
<h2>דף סט:</h2>
גמרא. מונה ששה ומשמר יום אחד. כלומר מונה ששה ימים מיום שטעה בו ומשמר שביעי שלו. וטעמיה דרב הונא משום דקא יליף מבריאתו של עולם שהרי מנה הכתוב ששה וקידש יום שביעי. ולפיכך זה שנשתבשו עליו הימים מונה ששה ומשמר יום אחד. וחולקים עליו בגמרא ואומר שמשמר תחלה יום אחד על דעת שהוא שבת ואחר כך מונה ששה ימי חול. ויליף מבריאתו של אדם הראשון, לפי שנברא ביום ששי ושמר יום שביעי ואחר כך מנה ימי החול, ונדחו דבריו של זה. אם היה מכיר סכום וכו'. אם היה מכיר שהיום הוא שמיני ליציאתו.
<h2>דף עג.</h2>
מתניתין. הזורע. אמרינן בגמרא אמאי תנא הזורע קודם החורש, והלא מנהג העולם לחרוש ואחר כך זורע. ומהדר תנא תני כמנהג ארץ ישראל דזרעי בתחלה והדר כרבי. ודע שמלאכות אלו יש להן מלאכות מעין המלאכות, ויש להן נמי תולדות. כגון זורע, מעין שלה, זמירה ונטיעה והברכה. ותולדה שלה משקה צמחים ואילנות, ומשרה זירעונים במים. ויש מהן מלאכות שאין להן אלא תולדות בלבד, כגון מעמר, תולדה דילה המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול, או שניקב תאנים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו [ונעשו] גוף אחד. המעמר. מלשון [דברים כ"ד] ושכחת עומר בשדה, כלומר שמקבץ מן הקמה ועושה עומר, כדרך שהקוצרים עושים. והזורה והבורר והמרקד. אמרינן בגמרא היינו זורה היינו בורר היינו מרקד, פירוש שהזורה מבדיל בין בר ותבן ובורר בין אוכל ופסולת ומרקד בין קמח וסובין. ומהדר תלמודא ואמר לפי שכל אחד מהן היה נעשה במשכן איצטריך תנא למיתני כל חד מינייהו אב בפני עצמו. הגוזז את הצמר. לא שנא צמר או שיער, בין [מן] החי בין מן המת, אפילו מן השלח שלהן חייב. המלבנו. את הצמר. ולא שנא צמר או פשתן או שני וכל כיוצא בהן ממה שדרכו להתלבן. המנפצו. את הצמר. ולא שנא ניפץ פשתן או צמר או שני. והצובעו. את הצמר. לא שנא צבע צמר או פשתן או שני, ירוק או אדום או בכל דבר המתקיים צביעתו. והטווהו. לא שנא טווה צמר או פשתן או שיער או כל דבר הנטווה, ואפילו גידין. והקושר. והוא שיהיה מעשה אומן ושל קיימא. והמתיר. והוא שיתיר מה שהוא חייב על קשירתו. והמיסך. והוא העושה מסכת בין מצמר או מפשתן או מכל דבר. נירין. מיעוטן שנים. ולכך אמר שני בתי. וכל הדומה לו שנים. והאורג. והוא שיארוג דבר המתקיים. והבוצע. והוא המפריד את הארוג. בין שהוציא הערב מן השתי או שהעביר השתי מעל הערב. והוא שלא יהיה מקלקל אלא יתכוין לתקן. והתופר. והוא שיתפור דבר הראוי להתקיים. והצד צבי. מין חיה כתחש, ודרכו לצודו. ולכך המשיל בו. לא שנא צבי או עוף או דג, וכל שדרך מינו לצוד אותו. והשוחטו. לא שנא שחיטה או נטילת נשמה. ולא שנא צבי או כל מיני חיה ובהמה ועוף ודג ושרץ. והמוחקו. והוא המעביר השיער או הצמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק פני העור. והמחתכו. והוא שיחתוך במתכוין למדת אורך ורוחב. והכותב שתי אותיות. והוא שיכתוב בדבר הרושם ועומד על גבי דבר המתקיים הכתב עליו. והמוחק. והוא כגון שימחוק כתב בכונה כדי לכתוב במקומו אפילו שתי אותיות. והסותר. בכונה על מנת לתקן. והמכבה. אחד המכבה את הנר או הגחלת של עץ. והמבעיר. והוא שיהיה צריך לאפר. אלו [הן] אבות מלאכות. מגמרא, אלו לאפוקי מאי לאפוקי מדרבי אליעזר דמחייב תולדה במקום אב. חסר אחת לאפוקי מדרבי יהודה, דתניא רבי יהודה מוסיף אף השובט והמדקדק אמרו לו שובט בכלל מיסך ומדקדק הרי הוא בכלל אורג.
אקופי. פירוש שהחותך נימא אחת מן הבגד שלו חייב. שכן דרך האורג לעשות, כשתגמר היריעה נוטל הנימא שבה. וראיתי לזכור שיעור המלאכות, כדי שיהיו קרובין לשמרן. דע ששיעור הזורע והחורש כל שהו. והקוצר והמעמר והדש והזורה והבורר והטוחן והמרקד והלש והאופה שיעורן כגרוגרת. והגוזז והמלבן והמנפץ והצובע והטוה שיעורן כמלא רוחב הסיט כפול שהוא ארבעה טפחים. והמיסך משיתקן רוחב שתי אצבעות. והעושה שני בתי נירין שיעורו משיעשה שני בתים כאחד. והאורג שני חוטין ברוחב שתי אצבעות. והבוצע שיעורו שני חוטים. והקושר והמתיר שיעורן כל שהו. והתופר שתי תפירות וכן הקורע שיעורו על מנת לתפור שתי תפירות. הצד שיעורו שיצוד למקום שאינו מחוסר צידה. השוחט שיעורו נטילת נשמה. והמשרטט שיעור שישרטט מקום שיוכל לכתוב בו שתי אותיות. המפשיט והמעבד והמוחק והכותב שיעורו שתי אותיות. והמוחק הכתב שיעורו שימחוק שתי אותיות, או אות גדולה שיתכן במקומה שתי אותיות. הבונה והסותר והמכבה והמבעיר והמכה בפטיש שיעורן כל שהו. והמוציא שיעורו בפרק המוציא.
<h2>דף עג:</h2>
גמרא. תנא הזורע וכו' זומר ונוטע ומבריך ומרכיב כולן מעין זורע. אספסתא. חותך זרע קודם שיגמור, ואותה חתיכה מועלת לו להוסיף בתבואתו. החורש וחופר וחורץ. מעין חורש. היתה לו גבשושית בשדה. תולדה דחורש. הקוצר ובוצר וגודד ואורה. מעין מלאכת קוצר. גרסינן בפרק המצניע בהאי מסכתא [צ"ה ע"א] ת"ר החולב וכו' והאי דכלל הני כולהו לאו מפני שהן מעין מלאכה אחת, אלא משום שכולם נעשים בדבר אחד והוא החלב. והכי אמרינן חולב משום מפרק דהוא תולדת דש, מחבץ משום בורר, שכן הוא דרכו ליתן חתיכה מן הקיבה בתוך החלב ובורר הגבינה מן הקום שלו. מגבן חייב משום בונה, שכן מלאכת המגבן שלוקח החלב שנקרש, והוא מתפרר לכמה חלקים. מקבצו ועושהו חתיכה אחת. וזה הוא מעין מלאכת הבונה. מאן דשדי פיסא. פיסת יד מן הצרור זרק על פירות האילן עד שנשרו. משום תולש. והוא השרת הפירות. ומשום מפרק. מן האילן. אין דרך תלישה בכך. שיתלוש בזריקה. ואין דרך פריקה בכך. לפרוק בזריקה. הדש ומנפץ ומנפט תולדות דש. מנפץ פשתן מנעורתו. ומנפט מסיר גרעיני צמר גפן. ובלשון ישמעאל אלדי יחלג אלקטן.
<h2>דף עד.</h2>
לא יברור. אקשינן מאי קאמר. פירוש אחר שאמרת שמותר לו לברור בין לאכול בין להניח אמאי הדרת ואמרת לא יברור. רבינו חננאל בר הרב רבינו חושיאל ז"ל מוסיף בגירסתו ולא יברור. וזה מפרש הקושיא יתר מגירסתינו. ומפרק אביי ואמר ה"ק בורר ואוכל לאלתר, לתוך פיו. וכן נמי בורר ומניח בכלי, עד שיאכל אותו כשתגמר ברירתו לאלתר. והאי דאהדר וקאמר ולא יברור, הכי פירושה שלא יברור ויניח על דעת שיסתפק ממנו בשאר היום. וזה הוא פירוש דברי אביי דאמר "ולבו ביום לא יברור". והכי נמי פירושה בתלמוד ארץ ישראל [פ"ז ה"ב] דהכי קאמר בורר ואוכל לאלתר, בורר ומניח על שולחנו. כלומר שיאכלנו קודם שיעקור השולחן מלפניו. ואם בירר והניח נעשה כבורר לאוצר וחייב. אמרוה קמיה דרבא. פירוש אמרו דברי אביי לפני רבא. שפיר אמר נחמני. פירוש קרא אותו בשמו העיקרי ולא בכינוי אביי שהיה שם אביי נחמני. וכשנולד לו בן קרא שמו כשמו נחמני מתוך חיבתו. וקראו המסובין שמו של אב אביי. אמר חזקיה וכו'. תבין תחלה בשברירת האוכל מתוך הפסולת לא נחלקו בו שמותר אם היה אוכלו לאלתר. וכשאמר חזקיה הבורר תורמוסין וכו' אקשינן עליה לימא וכו'. ומפרקינן לא לעולם אוכל מתוך פסולת מותר, ושאני תורמוסא מכל מיני אוכלין דמחמת מרירות טעמיה שלקי ליה ז' זימני, כדי למתקו, ואחר שיגמור שליקתו אי לא שקלי מיניה קליפיו נמצא שנימוח האוכל עצמו בקליפיה ומסרחת, שהרי חזרה רכה ביותר אחר שנשלק. ולפיכך הוי האוכל עצמו כפסולת.
<h2>דף עד:</h2>
האי מאן דפרים סילקא. כלומר מחתך ירקות דקין. והיא מלשון [ויקרא כ"א] בגדיו לא יפרום. ויש מי שגורס בסמ"ך. והיא מלשון [ישעי' כ"ח] הלא פרוס לרעב לחמיך. דסלית סילתי. כלומר מבקע עצים. ורבינו האיי גאון ז"ל פירש כגון המחתך בעץ התמר ומוציא מגופו נימין כשיפרדו דבר דק כאבק. אמשחתא. לחתכו במדה ידועה. סיכתי. יתידות [שמות כ"ז], דמתרגמינן וכל יתדות וכל סיכי, כלומר אם היה היתד יש בו ליחות, והקריבו לאש, והסיר העיוות ממנו. שכך דרך הנגרים, אם ירצו ליישר עץ שיש בה עיוות, מקרבין אותה לאש, והיא מתישרת מאליה. ויש מי שמפרש גללי בהמה, כלומר שמערבין גללי בהמה בטיט כדי ליפות בה הכלי שיעשה, ונותנין אותו הכלי לאש כדי שיתקשה גופו. וסיכתא. תולדת אופה הוא. וגם כופרא, שהוא חתיכת הזפת נמי תולדת אופה. התולש את הכנף חייב משום גוזז [וכו'] והמורט חייב משום ממחק. והקורע. אמרינן בגמרא קריעה מאי עבידתיה במלאכת המשכן. ומהדר בה, אמר רבי זירא שכן יריעה שנפלה בה דרנא, פירוש תולעת, קורעין אותה ותופרין אותה.
<h2>דף עה.</h2>
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב. כלומר משמו של רב אמר רב זוטרא. המותח חוט של תפירה. פירוש כשם שהמגיס בקדירה של תבשיל בשבת חייב משום מבשל שההגסה מצרכי בישול היא, הם הכי נמי מתיחת החוט מצרכי התפירה וחייב משום תופר. מגוש. ע"ז. חייב מיתה. מפני שהוא מטה מדרך החיים לדרך מיתה. והיודע לחשוב בתקופות ומזלות וכו'. ואע"פ שלמדם מן המגוש. ולפיכך סמך לו דבר זה, והיודע לחשב, ומונע עצמו ואינו מחשב. או היכול ללמוד חכמות אלו ואינו לומדן. עליו הכתוב אומר ואת פועל י"י לא יביטו.
<h2>דף עה:</h2>
השף. בידו על העור המתוח בין העמודים חייב. כלונסאות. המקום שמתקנין אותו בחצים של עץ לתת עליו חץ של ברזל. המסתת את האבן. עשהו גזית. חייב משום מכה בפטיש. ואומר רבינו משה בפירושו, יש להקשות אמאי המסתת את האבן אינו חייב משום מחתך. ואמר ז"ל שדקדק הרב רבינו יהוסף רבו, ואמר (הכא) [הכי] הוא טעמא, דלא מחייב משום מחתך אלא היכא דלא קא עביד מלאכה בגוף אותו דבר שצריך לו, כגון מחתך בעור, דלא קא עביד מלאכה בגוף העור שצריך לו אלא קוצץ ממנו חתיכות, והרחיקן מעל העור שצריך לו אבל בגוף העור שהוא צריך לא קא עביד מעשה. לאפוקי מסתת באבן שהוא עושה מלאכה בגוף האבן, וחופר בה ומשוה פניה כדי שתהיה נכונה לעשות עליה אבנים אחרות בבנין, שאינו חייב משום מחתך אלא משום מכה בפטיש. ונפקא מינה שאם היתה האבן נכונה ופניה שוות ויש לה קרנות ויוצאות לכאן ולכאן, וסיתת האבן בשבת, שיהא חייב משום מחתך דדמי למחתך העור. ועל דרך זו מיפרש המגרד ראשי כלונסאות של ארז כשחתך ראשיהן והרחיקן ולא עשה מלאכה בכלונסאות גופן. זה הוא נוסח דבריו ז"ל.
מתניתין. ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניעו וכו'. אם היה אותו דבר כשר להצניעו ויש לו חשיבות בגופו, ורוב בני אדם דרכן להצניע ממנו מפני חשיבותו. גמרא. רב מתנה אמר לאפוקי דם נדה. לפי שאין דרכן של בני אדם שיצניעוהו. מר עוקבא אמר לאפוקי עצי אשרה. שהוא אסור בהנאה, ואינו עומד, אלא לשריפה. ועל זה קאמרה מתניתין כל שאינו כשר להצניע, אבל דם נדה אפשר דחזי לחתול. ואידך כיון דחלשא וכו'. ורב (מתנה) [עוקבא] אמר כיון דחלשה דעתה דאשה, דמדמה בדעתה שהבעל מסכנה בהצנעתו, לא מצנע ליה. ואי עבד והצניעו חייב המצניע. אבל אחר לא ולא נאמר כבר הוצנע דבר זה ונהיה לו חשיבות לחייב כל אדם על הוצאתו.
<h2>דף עו.</h2>
מתניתין. תבן. כלומר תבן [של] תבואה. עצה. תבן [של] קטניות. ואין מצטרפין זה עם זה. מפרש בגמרא שאין מצטרפין זה עם זה לחמור שבהן אבל מצטרפין לקל שבהן. כלומר אם הוציא תבן [של] תבואה וקטניות, אם יש בשניהם כמלוא פי פרה פטור, ואם כמלוא פי גמל חייב. וביבשים. שראויין לבהמה, כמלוא פי גדי, ולחין ראויין למאכל אדם.
<h2>דף עו:</h2>
גמרא. הא בחדתי. עדשים פולין חדשים קליפתן מצטרפין. הא בעתיקין. עדשים בלבד הוא דקליפיו מצטרף. ולא פולין, מפני שנראין קליפיו כזבובין בקערה.
המוציא יין כדי מזיגת כוס. כבר אמרנו שאין חייבין על ההוצאה אלא בארבעה דברים, כדאמרנו בפרק במה אשה [נ"ז ע"א], שיוציאו כדרך הוצאתו, ויש בו שיעור שנתנו חכמים. ומזיגת הכוס שיעורו רובע רביעית יין חי. והוא כדי שימזוג בשלשה רבעי רביעית מים ויעמוד הכוס על רביעית. שהיין שלהן קשה היה. וכדרבא דאמר כל חמרא דלא דרי אחד תלתא חלקי מיא לאו חמרא הוא. חלב. טהורה. כדי גמיעה. וטמאה כדי לכחול עין אחת. דבש כדי ליתן על הכתית. ושיילינן בגמרא שיעור הדבש כדי ליתן על גוף כל הכתית או על פיו בלבד. ועמדה בתיקו. ותיקו דאורייתא לחומרא ושיעורו כדי ליתן על פי הכתית שהליחה יוצאה ממנו בלבד. אבר קטן. אצבע קטנה של קטן בן יומו. מים כדי לשוף בהן את הקילורית. תרגום [שמות ל"ב] ויטחן עד אשר דק, ושף עד דהוה דקיק. וטעם שיעור מים כדאמר אביי [ע"ח ע"א] כל מילתא דשכיחא ולא שכיחא אזלו רבנן בתר דשכיחא לקולא, ושכיחא ושכיחא אזלו רבנן בתר דשכיחא לחומרא. פירוש כל דבר שיש לו שתי הנאות, חדא שכיחא תמיד וחדא לא שכיחא אלא לעיתים, נתנו שיעורו כשיעור הנאתו המצויה, אע"פ ששיעורה רב מן האחרת. ואם שתי ההנאות מצויות תמיד זיל בו אחר הנאה ששיעורה מועט להחמיר. ומים דהכא שהם לשוף בהן את הקילור, על מים שבגליל עונין [קאי], שאותן המים רפואתן מצויה יותר משתייתן שהן ידועין, כמו מי דקלים שהן לירוקה. אבל מיא דעלמא שיעורן כדי לרחוץ בהן פני מדוכה. [גליון] פירש רבינו יהונתן בפרק המוציא דרפואתן של בני גליל במים [מצויה] מפני שהשמן והיין להם ביוקר, ולפיכך (משערין) [משתמשין] במיםי כדי לשוף בהן את הקילור. וטל הרי הוא כמי גליל, ושיעורו כדי לשוף בו הקילור. ושיעור הקילור כדי לשוף אותו במים שכוחל בו שתי עיניו בפעם אחת. ולפי שהיין והחלב שכיחא שתייתן ולא שכיחא רפואתן אלא אקראי בעלמא, נתנו שיעורן כשיעור שתייתן, והיינו יין כדי מזיגת כוס יפה. וחלב כדי גמיאה. אבל הדבש, כיון דאכילתו שכיחא ורפואתו נמי שכיחא, נתנו חכמים שיעורו כשיעור רפואתו. ושאר כל המשקין. לאו על שבעה משקין הוא עונה [קאי] אלא אפילו על שאר כל מימי הפירות שבעולם שיעורן ברביעית. וכל השופכין. והם המים הרעים שאינם ראויים ליהנות בהם, או המים המטונפים שאינם אלא לשפיכה בלבד. שיעורן נמי ברביעית. גמרא. מאי כוס יפה כוס של ברכה. ונקרא יפה מפני שהוא צריך לו עשרה דברים, עיטור ועיטוף חי ומלא [וכו'] כדמשכחינן בברכות [נ"א ע"א].
<h2>דף עח.</h2>
מתניתין. המוציא חבלים שיעורו שיעשה ממנו אוזן לקופה. גמי כדי לעשות ממנו תלוי לנפה ולכברה.
<h2>דף עח:</h2>
מתניתין. עור כדי לעשות קמיע. אמרינן בגמרא [ע"ט ע"א] שלשה עורות הן מצה חיפה ודפתרא. מצה הוא העור שאינו לא מליח ולא קמיח ולא עפיץ. ושיעורו כדי לצור בו משקולת קטנה שמשקלו שקל, דהוא ששה כספים. חיפה עור שנמלח אבל לא נעבד בקמח שעורים, ולא בעפצא. ושיעורו כדי לעשות קמיע. דפתרא עור שנמלח ונעבד בקמח, אבל לא נעבד בעפצא, שיעורו כדי לכתוב עליו את הגט. נגמר עיבודו, והוא שמליח וקמיח ועפיץ, שיעור הוצאתו כשיעור טומאתו, כשם שאינו מקבל טומאה אלא אם כן יש בו חמשה טפחים על חמשה טפחים כך הוא שיעורו לענין הוצאת שבת. והוא שיעור קרטובלא. והוא עיגול שאוכל עליה פתו.
גמרא. הוצין כדי לעשות אוזן לכפיפה קטנה שהיא קרויה מצרית. סיב. בלשון ישמעאל ליף. משפך. בלשון ישמעאל קמע, כלומר שאם הוציא מן הסיב שיעור שיסתום בו פי המשפך שממנו שופכין היין לכדות, חייב. רבב. כגון חֵלֶב או שעוה. שדרך עושה הרקיקין למשוח פורני שלהן בו, ושיעורו כדי שימשח תחת רקיק ששיעורו כסלע. מוכין. כגון פסולת פשתן או צמר. נייר כדי לכתוב. עליו שתי אותיות. והן גדולות מאותיות שלנו, שדרך המוכסין לכתבן סימן למי שנפטר מהן. ואם אותו הנייר אינו ראוי לכתיבה, שיעורו כדי לצור על פי צלוחית קטנה של פליטון.
<h2>דף עט:</h2>
גמרא. קלף הרי הוא כדוכסוסטוס מה דוכסוסטוס כותבין עליו מזוזה אף קלף כותבין עליו מזוזות. ומקשינן עליה דרב ואמרינן והא הלכה למשה מסיני שכותבין תפלין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס. ומהדר רב הלכה למשה מסיני דהא למצוה היא ולאו חובה. ומקשינן נמי ואמרינן והתניא שינה פסול. ומהדר בתפלין בלבד, כלומר שאם שינה וכתב התפלין על דוכסוסטוס נפסל, אבל המזוזה כשירה על הקלף. ועוד מקשינן ואמרינן והתניא שינה בזה ובזה פסול, דמשמע בין תפלין בין מזוזה. ומהדר אידי ואידי אמזוזה ולא קשיא הא דכתבינהו אקלף במקום שיער אי נמי אדוכסוסטוס במקום בשר. ואמר רבי שמעון בן אלעזר, רבי מאיר היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת, ש"מ דהלכתא כרב.
<h2>דף פ.</h2>
מתניתין. כחול כדי לכחול עין אחת. בין לרפואה בין לתכשיט. ובגמרא אמרינן שכן דרך מי שיש בעיניו ילפת או תבלול לכחול אותה העין לבדה כדי להסיר התבלול ממנה. אי נמי שכן דרך הצנועות לכחול עין אחת ומכסין אותה במכסה פניהן. והעין שרואין בה היאך מהלכין אין כוחלין אותה. [דבק כדי ליתן בראש] השבשבת. תרגום [בראשית מ'] ובגפן שלשה שריגים שבשין. והוא הדבק שנותנים אותו על השריגין כדי לצוד בהן העופות. חרסית. והוא דבר שגובלין אותו מדברים שמחסמין ומקשין הכור כדי שלא ישבר מחמת האש התדירה. ובלשון ישמעאל בותקה. פיטפוט. רגל כירה, כדאמרינן בטהרות [כלים פ"ו מ"א] העושה שלשה פטפוטין להיות שופת עליהן קדירתו. והוא מיקל מחבירו. וסובין כדי ליתן על פי. הכלי שיש בו הזהב המותך כדי שיתאדם עינו. כלכול. צידעא. אנדיפי. מצח שנותנין עליו מעט סיד כדי להיות חלק, ויאדימו פניה של בת.
<h2>דף פ:</h2>
כחותם המרצופין. בלשון ישמעאל אלגואלין. והוא [מה] שסותמין [בו] כליהם כדי שידעו שלא חסר מהן דבר. והוא דומה לחותם האיגרת [שמטרתו] שידע בעל האיגרת שלא עמד אדם על סודו. אבל שיעור חותם מועט הוא מחותם המרצופין. קולמוס. מפרש בגמרא שיעור אורך הקולמוס, שהוא כדי שיגיע לראשי אצבעותיו. כלומר לסוף קישרי אצבעותיו העליונות. כדתנא קולמוס המגיע לקישרי אצבעותיו. בעי רב אשי קשר התחתון או קשר העליון תיקו.
<h2>דף פא.</h2>
תרווד. בלשון ישמעאל מלעקה. חף. שיני מפתח בלשון ישמעאל בנה' מפתאחי. [גליון. נר' דברו מפני שמחמיר]. גמרא. עשרה זין. זוזין שהם חמשה עשר כסף בכסף מצרי. זונין. שם אדם. אמרו לו כזית כאגוז כביצה. פירוש תחלת הקינוח יהיה בדבר קטן, להסיר הליכלוך שבפי הטבעת. ואחריו בגדול ממנו כדי להסיר הטינוף מסביב פי הטבעת. ואחריו בגדול ממנו כדי שאר הטינוף כולו. טורטני. פירוש מאזנים ומשקל מביא עמו לבית הכסא. נמנו. הסכימו. מלא היד. שיהא בכל אחת מהן כמלוא היד. ויש מי שפירש שהוא כל שיעור שלש האבנים שמקנח בהן כמלוא היד. מקורזלות. מתוקנות ומכוונות. אבל לא את הפייס. כלומר אינו מביאו לבית הכסא ולא מטלטלו, לפי שאינו ראוי לקינוח מחמת שהוא מתפרך. כהכרע מדוכה. צרור קטן. אם יש לו עד. פירוש סמרטוט. בידוע שהן מכלל האבנים המקורזלות ומותר לטלטלן בשבת. וידע שזה המקום נמי הוא מוכן לבית הכסא ויהיה מותר לטלטל בו האבן הגדולה כמו ראש הבוכנא. ויש [מי] שפירש עד, שנמצא האבן מקצתו מלוכלך בצואה. חרס. אסור לקנח בו מפני סכנת השינים, שמא יחבול בפי הטבעת. אוגני כלים. אזני כלים שהן חלקים ואינן מסכנין את השינים שבפי הטבעת. וכל אלו הדברים כמשמען, אלא באו חז"ל ללמדינו דברים שמועילין בחיי בני אדם. שאין דבר שהגוף נהנה ממנו כמו הנאת הרעי.
<h2>דף פב.</h2>
הנכנס לסעודת קבע. גנאי הוא לו אם יצא ממנה כדי להפנות. [נ"א אלא] בודק עצמו, כדי שלא יהיה צריך עוד לצאת אחר שנכנס. וכגון שתיהיה אכילת קבע ביין, שזמנה ארוך. שדרכי תלמידי חכמים להיות נאים בכל מעשיהם, כדי שידבקו בני אדם אליהן וילמדו תורה מהן, כדי שיהיה שלום רב בעולם, שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
א"ר עקיבא מנין לע"ז שהיא מטמאה כנדה וכו'. יש לשאול ולומר מפני מה הביא התנא ענינים אלו במסכת שבת. ויש לומר דאיידי דבעי למיתני מנין שמרחיצין את הקטן בשבת תני נמי כולהו [שהן] בלשון מנין מנין. ורבינו יהוסף בן פלטוי ז"ל אומר, כיון שלמד התנא שיעור הוצאת החרס בפרק המוציא מאסמכתא דכתיב ולא ימצא במכתתו חרס וגו' תני נמי בפרק זה שיתא אסמכתא למילף דיניהון מקראי, ואע"פ שאינן מן הענין. וטעמיה דר"ע שסובר שטומאת ע"ז כנדה מהאי קרא דכתיב תזרם כמו דוה צא תאמר לו. וטעמיהון דרבנן דסברי דטומאת ע"ז כשרץ מדכתיב שקץ תשקצנו, כשם שהשרץ אינו מטמא במשא אלא במגע כך ע"ז אינה מטמאה במשא אלא במגע. ואקשינן בגמרא על ר"ע מראייה שלמדו ממנו רבנן וכן הקשינו על רבנן מראייה שהביאה ר"ע. והכי אמרינן במסכת ע"ז [מ"ז ע"ב] בפרק מי שהיה ביתו סמוך לע"ז ונפל אסור לבנותו וכו', לר"ע דאמר שע"ז כנדה, מאי עביד לקרא דכתיב שקץ תשקצנו. ומהדר למשמשי ע"ז הוא דאתא האי קרא, ללמדינו שאין משמשי ע"ז מטמאין אלא במגע. הדר אקשינן ולרבנן דאמרי שע"ז מטמאה כשרץ מאי עבדי להאי קרא דכתיב תזרם כמו נדה. ומהדרינן אקשייה רחמנא לנדה מה נדה אינה מטמאה לאיברים כך ע"ז אינה מטמאה לאיברים. ואמרינן בגמרא בהאי מסכתא, דכולי עלמא בין רבנן ובין ר"ע כולהו מודו דע"ז עצמה מטמאה כנדה. והכי אמרינן אמר רבה במשא כו"ע ל"פ דמטמאה דהא איתקיש לנדה, כי פליגי באבן מסמא ר"ע סבר מה נדה מטמאה באבן מסמא אף ע"ז מטמאה באבן מסמא, ורבנן סברי כשרץ מה שרץ במגע אין באבן מסמא לא אף ע"ז במגע אין באבן מסמא לא. אי נמי נ"א במשא איפליגו, אבל באבן מסמא לא. כדילפינן מרבוי דקרא בזב, דכתיב גבי זב והנושא אותם יכבס בגדיו, קרא יתירא הוא, ומרבינן מיניה לנושא נדה או זבה. אבל באבן מסמא לא. פירוש טומאת אבן מסמא. כגון אבן שהניחוהו ע"ג כר או כסת, והניחו ע"ז עליה. אי נמי כגון עשר מצעות זו ע"ג זו, והניח ע"ז על העליונה, נטמא המצע התחתון, כיון שנהיה עליו גוף ע"ז. ואע"פ שאבן שאינו מקבל טומאה מבדיל בין ע"ז ובין המצעות, נטמאו כולן. וכל אחד מהן מטמא כמושב הנדה וכמשכבה. וזו היא (עין) [ענין] חלוקתן. אבל כולהו מודו שהנושא ע"ז אע"פ שלא נגע בה נטמא כנושא דם נדה. וכן נמי כולהו מודו ששיעור טומאת ע"ז כעדשה כדין השרץ שמטמא בכעדשה הואיל ותחילת בריאתו כעדשה, כלומר שאם היתה ע"ז שלימה ושיעורה כעדשה מטמאה לחומרא. אבל נתבאר בגמרא שטומאת ע"ז מדבריהם היא, ולקולא אזלינן בה. וחתיכה מע"ז אינה מטמאה במשא כלל. שהרי הנדה נמי אפילו נחתך מגופה אבר אינו מטמא במשא כלל. אבל ע"ז שלימה החמירו בה, שהרי זבוב אלוה עקרון בריה קטנה עד מאד ואפילו הכי ע"ז נקראת ומטמאה, ואע"פ שאין לה שיעור כטומאת השרץ. הכי מוכח בגמרא.
<h2>דף פג:</h2>
מתניתין. מנין לספינה שהיא טהורה וכו'. כלומר שיש לנו ללמוד מדכתיב גבי שלמה בחכמתו [משלי ל'] שלשה אלה נפלאו ממני וגו' דרך אניה בלב ים. וכי הלא הדבר פשוט הוא שהספינה היא מהלכת בים, אלא הא אתא לאשמועינן שקבלה בידו שהספינה אינה מקבלת טומאה. כים, מה ים טהור אף ספינה טהורה. ולמדנו קבלה זו מדכתיב בתורה [דברים י"א] וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. מה שק מיטלטל מלא וריקם אף כל מיטלטל מלא וריקן. יצאת ספינה שאינה מיטלטלת מליאה וריקנית, וכל הדומה לה כגון שידה ותיבה או מגדל עץ גדולים שאין יכול לטלטל מלאים וריקנים. שלא יקבלו טומאה, ואפילו נפלה הטומאה לתוכן משליכין אותה וטהורין הן. אבל ספינות קטנות שטוענין אותן ביבשה ומטלטלין אותן במשאן לים, ודאי מקבלין טומאה, שהרי הן כשק שמיטלטל מלא וריקם. י[גיליון] נראה זו לחנניה היא דסבר טילטול ע"י שוורים שמיה טילטול. ולית ליה לחנניה האי הוכחה דרך אניה בלב ים. אלא כתנא דידן דסבר דרך אניה וכו'. והני מילי בספינה של חרס, אבל של עץ כחנניה טילטול ע"י שוורים שמיה טילטול, וכגון שידה ותיבה, לא ספינה. [ע"כ גליון].
<h2>דף פד:</h2>
מנין לערוגה שהיא ששה וכו'. דע ששיעור הרחקה אם היה זורע בתלם או באמת המים שיבשו מימיה, דאית לו להרחיק בין כל זרע וזרע טפח בלבד. וטעמא מפרש בגמרא מדכתיב אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך, מה רגל רוחבה טפח אף גבול ההרחקה דאית לו כמדת רוחב הרגל טפח. ואם זורע במקום שוה שיעור ההרחקה בין כל מין ומין טפח ומחצה. והוא שיהיו מינים שאין דרכו לזרוע מהן אלא מעט מעט. לפיכך אמת המים שיש בעומקה טפח זורעין בה על שני צדדיה שני מינים מכאן ומכאן, ומין שלישי בעומקה. וערוגה שהיא שוה והיא עומדת בחורבה שאין בצד צלעותיה זרעים מותר לזרוע בתוכה חמשה מיני זרעונים, כמו שנפרש. ואם היו אלכסונות הזרעונים מבדילים אלכסון כנגד אלכסון, או אלכסון כנגד רוחב, שנראין מובדלין כגון זה. מותר לו לזרוע מהן כל מה שירצה, ואם היתה ערוגה בתוך זרעים, אסור לזרוע בה חמשה מינים, מפני שהזרע שחוצה לו מתערב עמה, ויראה כאילו זרע כלאים. אבל גינה שהיא עשויה ערוגות ערוגות, וכל ערוגה ניכרת מחבירתה, מותר לזרוע בכל ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים חמשה מיני זירעונים. וירחיק בין כל מין ומין טפח ומחצה וזורע ארבעה מינים בארבע רוחות הערוגה. אורך כל זרע בכל צלע ארבעה טפחים ומחצה, וטפח ומחצה פנוי בצדו. וכן מרחיק נמי באמצע הערוגה כנגד כל זרע שבצלעות טפח ומחצה מכל צד, וזורע ששה טפחים הנשארים בתוך הערוגה מין אחד, כגון זה ונמצא שמדת ערוגה זו שהיא ששה על ששה בשיבור שלשים וששה טפחים [פירוש 6 כפול 6]6]. מהן עשרים וארבעה טפח זרועין, ושנים עשר טפח פנויין מן הזרע כדי שייראו מובדלין זה מזה. ולפיכך אין בהן משום כלאים. ונתנו אסמכתא לחמשת הזירעונים אלו מהאי קרא דכתיב כי כארץ תוציא צמחה. תוציא חד. זרועיה לשון רבים, ומיעוטו שנים. תצמיח חד, הרי חמשה.
<h2>דף פו.</h2>
מתניתין. מנין לפולטת ש"ז שהיא טהורה. דע שמשנה זו יש מי שגורס אותה על דעת רבנן דסברי שפולטת ש"ז ביום (יום) השלישי לתשמיש תהיה טמאה. דקא סברי דאינה מסרחת אלא לאחר שלשה ימים, כדמפרשי פרישת משה לישראל שהיא מוקדם שלשה ימים למעמד הר סיני. ועל גירסא זו תהיה ראש משנה זו רבנן, וסופה רבי אלעזר דאמר מנין דמרחיצין את הקטן וכו'. ורבי יוחנן לא סבר שמשנה זו כולה אלא לרבי אלעזר דסבר שפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טהורה, כדמפרש, שפרישת משה לישראל היתה מקודם שני ימים למעמד הר סיני, דכתיב היום ומחר היו נכונים ליום השלישי. ורבנן סברי היום כמחר, מה מחר לילו עמו, אף היום לילו עמו. ונמצא שני ימים חוץ מיום שהזהירם על הפרישה. ונמצא מעמד הר סיני שלישי להפרשה. שני ימים בלילותיהם, חוץ מיום שהפרישם בו. ומפני דבר זה תמצא שיבוש בנוסחאות. יש מי שגורס מנין לפולטת ש"ז שהיא טמאה כרבנן. ויש מי שגורס שהיא טהורה, כרבי אלעזר שהיא הלכה. והכי אמרי בפי' בגמרא בברייתא, ת"ר פולטת ש"ז ביום השלישי טהורה דברי רבי אלעזר בן עזריה, וקשיא אמתניתין דקאמר מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה. וסליק' דשמעתא כרבי יוחנן דגריס למתניתין כרבי אלעזר כדפרשית.
מנין שמרחיצין את הקטן. פירוש לפי שיום השלישי הוא קשה לנימול מכל הימים, התירו לו מפני סכנת נפשות לרחוץ ואפילו במים שהוחמו בשבת כדתנן [קל"ד ע"ב] מחממין חמין לחולה בין להשקותו בין להברותו, שאין לך דבר שעומד מפני סכנת נפשות.
<h2>דף פו:</h2>
והנה אני מביא מן הגמרא ברייתא לבאר דברי רבי אלעזר דאמר טהורה, תנו רבנן בששה בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל רבי יוסי אומר בשבעה בו. אמר רבה דכולי עלמא מודו דבראש חודש סיון באו מדבר סיני. ולמדוהו מגזירה שוה, כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני, וכתיב התם החודש הזה לכם ראש חדשים, מה להלן ראש חודש אף כאן ראש חודש, וכן כולהו מודו בשבת בצפרא ניתנה תורה לישראל. ולמדו נמי דבר זה מגזירה שוה, כתיב הכא ויאמר משה לישראל זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וכתיב התם זכור את יום השבת לקדשו, מה להלן בעצמו של יום מזכיר, אף כאן בעצמו של יום הוא מזכיר. כי פליגי בקיבעא דירחא, רבי יוסי סבר בחד בשבת איקבע ירחא. דסיון. ורבנן סברי בתרי בשבת איקבע. ואע"ג דכולי עלמא מודו דראש חודש ניסן שבו יצאו אבותינו ממצרים היה יום חמישי. וביום חמישי שהוא חמשה עשר לחודש ניסן יצאו ממצרים, וניסן לעולם מלא, יציאתו ביום ששי. וראש חודש אייר היה יום שבת. ואייר חסר הוא ויציאתו ביום שבת. הרי נמצא ראש חודש סיון יום ראשון בשבת. וזה הוא טעם רבי יוסי דסבר דשביעי לחודש שהוא שבת ניתנה תורה. ורבנן סברי שחודש אייר של אותה שנה עיבורי עברוה, והיה מלא, ויציאתו ביום אחד בשבת, וחודש סיון נכנס ביום שני בשבת. ולפיכך אמרי רבנן בששי בחודש ניתנה תורה, שהוא ביום שבת. נמצא על דעת רבנן שישראל באו למדבר סיני ראש חודש סיון שהוא יום שני בשבוע. ובאותו היום היו טרודין בטורח הדרך ולא אמר להו ולא מידי. ובתלתא בשבא אמר להו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. ובארבעא בשבא אמר להו מצות הגבלה, דכתיב והגבלת את העם שלשה ימים. והזהירם בחמישי לפרוש מנשותיהם. ופירשו מנשותיהם. ופירשו יום חמישי עד לערב. והוא קרוי עונה. וליל ששי עד לבקר. וזו היא עונה שניה. ויום ששי עד לערב. וזו היא עונה שלישית. וליל שבת עד לבקר, וזו עונה רביעית, והוא תשלום פרישתם מנשותיהם, שני ימים שלימים, שהן של ארבע עונות, ובעונה החמישית שהיא נמנית מיום שלישי שמעו עשרת הדברות בקדושה ובטהרה. ואם יתכן שתפלוט אשה באותו היום שכבת זרע שהיתה עמה מליל חמישי, שהוא עונה הקודמת להפרשה, הרי היא טהורה כרבי אלעזר. שהרי כבר הסריחה ואינה ראויה לזרע. ורבנן דהכא רבי אלעזר היא. דהלכתא כותיה ולא כר' יוסי.
<h2>דף פט:</h2>
מנין שקושרין וכו'. אמרינן בגמרא, כשנים, כשני מיבעיא ליה. א"ר יצחק א"ל הקב"ה לישראל אפילו יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו, כשלג ילבינו. מתניתין. תבלין. הן מיני רקח. כגון דארציני וערקכאפור וזנגביל. רבי יהודה [נתן] שיעור סממנין אלו לחומרא, כשיעור העברתן על הכתם.
<h2>דף צ.</h2>
מיני בשמים ומיני מתכותיהן, כלומר הכלים שמשתמשין בהן במלאכת הבשמים. והן כגון הצרורות שהן עגולין וחלקין, ששוחקין בה הבשמים. נתנו שיעורן בכל שהו, שהרי הבשמים ריח כל שהו מהם נודף. ומיני מתכותיהן פחות שבהן משמש מעין מלאכת הגדול, שהרי יוכל לשחוק בו דבר ששיעורו כל שהו. ואם היה אותו [כלי] שמתיכין בו ברזל, הרי כל שהו ממנו ראוי לעשות ממנו מחט או לעשותו בראש החץ חד, ונועצין אותו בראש המטה שמנהיגין בו הבקר בעת החרישה שהוא נקרא דרבן. עיטרן. אמרינן בגמרא למאי חזיא לצילחתא. פירוש לכאב חצי הראש. ובלשון ישמעאל שקיקה. וכשמריח מן העיטרן כל שהוא ממעט כאבו. הרוכלין. הוא האיש שלוקח מעט מכל מין ומין, ומחזר על הפתחים לקנות כל מי שצריך [מה] שעמו. עכשיו אפילו יש באותה קופה דברים הרבה שחלוקין בשיעור הוצאתן אינו חייב אלא חטאת [אחת], מפני שהוציא את הקופה שהיא כולה כאגד אחד בהעלם אחד. וקיימא לן [צ"א ע"ב] דאגד כלי שמיה אגד, ואינו חייב על כל כלי וכלי, אלא על האגד בלבד.
<h2>דף צ:</h2>
פול המצרי. הוא שעועית, הנזכר בסדר זרעים [כלאים פ"א מ"א], שפירושו בלשון ישמעאל לובייה. מנין שקושרין וכו'. ואות היתה לישראל שידעו בליבונה שנתכפרו עונותיהן. גמרא. לעולם יזהר איניש וכו'. שהרי כל תולעת הנזכרת עם הפרי שלה כך שמה. וצריך אדם שיבדוק הפירות האלו שלא יאכל תולעתן ויסתכן. אי נמי כשירקבו פירות אלו כשישטחם לייבשן קודם שיגמר ייבושן יהיו בהן תולעות שממיתין, ולאחר שיבשו הפירות ימותו אותם התולעים, ויפלו או יפרשו מגוף הפירות וילכו, ויסור היזיקן.
<h2>דף צא:</h2>
המצניע לזרע וכו' המוציא אוכלין וכו' על האסקופה החיצונה. שהיא כרמלית. ורבינו משה ז"ל פירש שאסקופה זו ר"ה היא. ואע"פ שהוציא קופה זו מרשות היחיד ונהיה רובה נתון באסקופה, כיון שלא הוציא כל הקופה פטור, שהרי לא גמר מלאכה שלימה דמיחייב בה. דכתיב בעשותה אחת, ולא חצי אחת. בעושה כולה ולא בעושה מקצתה.
<h2>דף צב.</h2>
המוציא בין בימינו וכו' או על כתיפו חייב. פירוש שכן היתה עבודת הלויים בכך, דכתיב בה [במדבר ז'] בכתף ישאו. ואמרינן בגמרא א"ר אלעזר הנושא משאוי בר"ה למעלה מעשרה חייב. פירוש ולא נאמר הואיל ומקצת החפץ למעלה מעשרה שהוא מקום פיטור פטור. אלא חייב, כדילפינן מנשיאת הלויים לארון ולמזבח. שהרי קומת הארון אמה וחצי שהוא תשעה טפחים. ועליו כפורת טפח. הרי גובהו עשרה. והיו הטבעות קבועות בו בשליש הטפח השביעי, כדי שיהיה שני שלישיו למטה ושלישו למעלה. וגובה הלויים הנושאים בדיו אין פחות מעשרה טפחים. נמצא שליש הארון עומד למעלה מעשרה ברשות הרבים. וכל שכן המזבח שגבוה יותר, ששלישו נמי למעלה מעשרה [טפחים] בר"ה כשישאוהו בבדיו. ולפי שדרך עבודת הלויים כך, נתחייב המוציא בצורה זו אף בר"ה. לאחר ידו. על גב ידו דהוא שינוי. ברגלו. פיסת רגלו. [גיליון] נר' בלא קשירה. או בפיו. פירוש בשינוי. אבל אם הניח בפיו סלע או פירות להוציאן חייב במחשבתו. וראייה לדבר זה בגמרא דעירובין [צ"ט ע"א] איתמר לא יעמוד אדם בר"ה וישתה ברשות היחיד וכן לא ירוק וכו'. מקשינן ואמרינן והא בעינא עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה על ארבעה וליכא, ומהדרינן דמחשבתו משויא פיו מקום. ולפיכך חייב השותה והרק. הם הכי נמי המוציא חייב. אבל המוציא בין אצבעות רגליו חפץ, וכן נמי המניח החפץ במרפיקו בין פרק הזרוע והקיבורת, או אחורי אזנו בלא קשירה, או בתוך שערו בלא קשירה, או באפונדתו בכיס שבה והיתה אפונדתו הפוכה כדי שיהיה פי הכיס למטה ואין דרך להוציא בו הפוך, או בין אפונדתו לחלוקו כגון שדחק חפץ והעמידו בין שני בגדיו, או בחפת חלוקו כגון שהיה נקב בתפירת שולי בגדו והניח חפץ שם והוציא, או במנעלו בלא קשירה כגון שהניח סלא בקרקעית מנעלו מתחת כפות רגליו והוציאו, בכל אלו הענינים פטור מחמת שהוציא בשינוי. אבל אם קשרן חייב, כגון שקשר במרפיקו או באזנו וכיוצא בהן. ורבינו משה ז"ל לא חלק באלו. גמרא. אמר רב המוציא משוי על ראשו פטור. והוא שיהיה דבר קל שאין דרך בני אדם לנושאו על ראשיהם, כגון סלע או ככר. אבל אם היה דבר כבד, מוציאו על ראשו חייב, שכן דרך הוצאתו.
<h2>דף צב:</h2>
מתניתין. המוציא ככר וכו'. נפש אחת עשתה מלאכה אחת. הוציאוהו שנים פטורין. כדקיימא לן אחת ולא חצי אחת.
<h2>דף צג:</h2>
המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי. והוא שיהיה האוכל אין לו צורך בכלי, כמו שאמרנו את החי במיטה פטור אף על המטה, מפני שהכלי טפילה. אבל אם הכלי עיקר לנשיאת האוכל, שאין אותו דבר נישא אלא בכלי, אע"פ שאין בו שיעור הוצאה חייב על הכלי, מפני שחזר מלאכת מחשבת. כמו שאמרנו את המת במטה חייב שהרי נשיאת המת צריכה למטה.
<h2>דף צד:</h2>
וכן הגודלת. העושה כמין עבות בשערה. מלשון [שמות כ"ו] מעשה עבות. וכן הפוקסת. העושה שערה כמו שרביט ומחזרתו לאחר אזניה. ורבי אליעזר מחייב. חטאת דסבר הנוטל צפורניו ואפילו בידו חייב משום גוזז. וכן שערו ושפמו נמי. והגודלת חייבת משום אורג והפוקסת חייבת משום בונה והכוחלת משום כותב. וחכמים סברי דאין אלו אלא משום שבות בלבד. גמרא. ההוא שיכבא וכו' א"ל ר' יוחנן כמאן. שרית, אי כר' שמעון דסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. אימור דפטר ר' שמעון מחיוב חטאת, איסור דרבנן מיהא איכא. א"ל האלהים. לשון שבועה. דעיילת ביה את. דאפילו לרבי יהודה דסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, הכא קא פטר. מי קאמינא לאפוקיה לר"ה. לא אמרתי אלא להוציאו לכרמלית. וגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה. פירוש דהיינו לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.
א"ר אלעזר מחלוקת ביד אבל בכלי ד"ה חייב. שלא נחלקו רבנן ורבי אליעזר ביד. אמרינן בגמרא פשיטא, כלומר שהיינו יודעים שלא חלקו על ר' אליעזר אלא כשנעשו מלאכות אלו ביד. כדתנן הנוטל צפורניו זו בזו. ומה בא רבי אלעזר להודיענו. ומהדרי' מהו דתימא וכו'. כלומר צריכין אנו למה שהודיענו רבי אלעזר, דאילו ממתניתין הייתי אומר הנוטל צפרניו זו בזו דמשמע שעושה מלאכה זו בשינוי, ואעפ"כ היינו [אומרים לא אמרה המשנה זו בזו אלא] להודיעך כחו דרבי אליעזר דמחייב אפילו ביד. ולעולם רבנן פטרי בין ביד בין בכלי. קמ"ל דרבנן לא פטרי אלא ביד, אבל בכלי מחייבי רבנן. וא"ר אלעזר מחלוקת לעצמו אבל לחבירו ד"ה פטור. ואמרינן בגמרא פשיטא צפרניו תנן, משמע ולא צפרני חבירו. ולמה הוצרך להשמיענו דבר שהוא ברור מן המשנה. ומהדרינן מהו דתימא דר' אליעזר וכו'. כלומר דאילו ממתניתין לא הייתי למד דבר זה מפני שהיה לנו לומר שלא אמרה המשנה צפרניו אלא להודיענו כח רבנן דפטרי אפילו עשה לעצמו, ורבי אליעזר לבדו הוא דס"ל חיובו. לפיכך הוצרכנו שנלמד שר' אליעזר פוטר בחבירו.
<h2>דף צה.</h2>
דקא מצטער מהבלא. פירוש מחום השמש שבביתו שקרקעיתו טיט.
<h2>דף צו.</h2>
הזורק וכו' כיצד וכו' בדיוטא אחת. כלומר ברוח א' ובצד אחד. שתי עגלות זו אחר זו. פירוש היו מעמידין לפני המשכן שש עגלות. כל שתים עומדות בשוה. נמצאו שלש שורות זו אחר זו. ומושיטין הקרשים ונותנין אותן להן משורה לחברתה. ואורך כל קרש וקרש עשר אמות, ורחבה אמה ומחצה, ועביה אמה. דכתיב [שמות כ"ו] עשר אמות אורך הקרש ואמה וחצי האמה רוחב הקרש וגו'. ואמרינן בגמרא [צ"ח ע"ב] ת"ר קרשים מלמטה עביין אמה ומלמעלן כלין והולכין עד כאצבע, שנאמר יחדיו יהיו תמים על ראשו ולהלן הוא אומר בירדן תמו נכרתו דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר כשם שמלמטן עוביין אמה כך מלמעלן שנאמר יחדיו. ואני אומר, שמן הכתוב נמי יראה שעובי הקרשים אמה, שנאמר [שמות כ"ו] ושני קרשים תעשה למקוצעות המשכן בירכתים. ורוחב קודש הקדשים עשר אמות. וכשהעמידו ששה קרשים לרוחבו, שרוחבן תשע אמות, הרי נמצא חסר מצד זה חצי אמה ומצד האחר חצי אמה. וכשמניח קרש בכל מקצוע מירכתי המשכן הוא סותם חצי אמה בלבד. והאמה הנשארת מרוחבו היא סותמת כנגד עובי הקרש הסמוך לו, ולא יהיה פגום נכנס ופגום יוצא, אלא הכל שווין שלימים. והעגלות שהיו נושאין עליהן הלויים הקרשים, אורך כל עגלה מהן חמש אמות. והיו מרחיקין בין כל עגלה לחברתה כמלא אורך עגלה, כדאמר אביי [צ"ט ע"א] בין עגלה לעגלה כמלא אורך עגלה וכמה אורך עגלה חמש אמות. ורוחב אמצע העגלה שבין הגלגלים שתי אמות ומחצה. ורוחב כל גלגל אמה ורביע אמה. נמצא רוחב העגלה בגלגלים שבצדדיה חמש אמות. וכזה היו טעונין, נותנין על העגלות בשורה ראשונה ארבעה קרשים על עוביין, שהן ארבע אמות. כדאמרינן [צ"ח ע"א] מי סברת קרשים אפותייהו הוה מנח להו, אחודייהו הוה מנח להו, כדי שישאר ברוחב העגלה אמה פנוי. ואי נמי אפשר שיהיו הגלגלים נמוכים כנגד רוחב העגלה, כדי שלא יעכבו הקרשים, אומר לך שלא אפשר שיניחו הקרשים על הגלגלים נידנתם [נידנוד שלהם] מתחתם. ולפיכך יתכן שיהיו הגלגלים בראש העגלה ובסופה כנגד מזרח ומערב. ונותנין מאורך הקרשים חמש אמות על אויר ר"ה תלוי בין שתי העגלות, ושתי אמות ומחצה העגלה מצד האחר. ואם תאמר הרי נשאר פנוי מרוחב כל עגלה שתי אמות ומחצה. ומהדרינן בגמרא ואמרינן כי היכי דלא לירדו קרשים. ואמרינן בגמרא, אלא דקיימא לן דדרך ר"ה שש עשרה אמה, כדגמרינן מעגלות, והלא אין ברוחבן אלא חמש עשרה אמה. ומהדרינן שדרך העגלות [שהן] צריכין עוד רוחב אמה אחרת לעמוד בה הלוי בצד הקרשים להזהר עליהן בהילוכן. והיינו דאמרינן אמתא יתירא הוא דהוה קאי בגוה בן לוי דכי מישתלפי קרשים נקיט להו. אבל לא זורקין. פירוש משום כבוד. שמוליכין כלי המקדש בידיהם.
<h2>דף צט.</h2>
חולית הבור והסלע. בא ללמדינו דרשות היחיד לא שנא שיהיה נמוך כבור או גבוה כתל או כסלע, כיון שיש בגובהן עשרה טפחים ורוחבן ארבעה, הוו להו רשות היחיד. ובגמרא מפרש שבא ללמדינו באומרו חולית הבור ולא אמר הבור והסלע, שאם היה הבור אין בעומקו עשרה טפחים, וכשתמדוד גובה חוליתו עמו יהיה עומקו עשרה טפחים, הרי היא מצטרפת עמו להשלימו [לעשותו] רשות היחיד, ויהיה הזורק לו או הנוטל דבר מעל גבי חוליה ומניח בר"ה חייב.
<h2>דף ק.</h2>
הזורק ד"א וכו' כזורק בארץ. ואע"פ שלא היה בקרקע ריחוק ד"א מן הכותל. מיהו ממקום שנדבק נמדוד אי אית ביה ד' חייב. והוא דהוי עשרה או פחות מעשרה טפחים. זרק לתוך ד"א ונתגלגל, כיון דקיימא לן דמלאכת מחשבת אסרה תורה הוי ליה זה שלא נתכוין למלאכה כלל, שהרי לא היתה כונתו אלא בתוך ד"א אע"פ שנתגלגל ויצא לחוץ פטור. אבל אם זרק חפץ על דעת שינוח חוץ לד"א ויצא, אע"פ שדחפתו הרוח ונתגלגל ונח בתוך ד"א חייב, שהרי היה סמוך לארץ כשיצא, ולא היה למעלה משלשה טפחים כדי שנאמר לא נח. אלא הרי נעשית מחשבתו כשיצא וחייב. דכיון דסוף הנזרק למקום לנוח בו, הוי ליה כמאן דנח חוץ לד"א, וחייב משני פנים אלו.
<h2>דף ק:</h2>
הזורק בים וכו'. הזורק מן הים. שהוא כרמלית. ליבשה. שהוא ר"ה. לספינה. שהיא רשות היחיד. ומן ספינה לחברתה פטור. פירוש שהרי שתיהן שרויין בכרמלית אי נמי טילטול מרשות יחיד לרשות יחיד בעלמא איכא. גמרא. איתמר ספינה רב הונא אמר וכו'. דטעמיה דרב הונא דאין הספינה מהלכת בפחות מעשרה טפחים. ומדידתן מקרקעית הארץ משחינן להו. ולעולם הספינה מהלכת במקום פטור. ובדין הוא דלא צריך כלום. ולא הצריך לזיז אלא משום היכר. אי נמי משום ספינות קטנות המהלכות בעשרה טפחים מקרקעית הים. וטעמיה דרב חסדא ורבה בר רב הונא שאין מודדין אלא מעל פני המים, ולפיכך אסור לטלטל מן הספינה לים, דהוא מרשות יחיד לכרמלית. אלא לא די להן בזיז כלום אלא במקום חלול כמו חולית הבור ויש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים כדי שיהיה נחשב כמקצוע הספינה ומילאו ממנו. וכאילו הבור עמהן בספינה. ויש שפירש שעושין נסרים שארכם עשרה טפחים בשולי חוליא זו כדי שיגעו למים ונאמר גוד אחית מחיצתא. וכאילו ירדו לקרקע הים, והוי ליה כאילו ממלא מבור שהוא ברשות היחיד ולא מכרמלית לרשות היחיד. והלכה כרב הונא כשהספינה מהלכת למעלה מעשרה, וכרב חסדא בתוך עשרה. והכל מודים שאם היו בספינה מים רעים ששופכין אותן על דופני הספינה והן יורדין לים [דשרי], שהרי כוחו בכרמלית לא גזרו רבנן.
<h2>דף קא:</h2>
בין שוגגין. כגון ששכחו שהיום שבת או שגגו במלאכת הקושר ודימו שאינה אסורה. בין אנוסין. כגון שאנסום גוים עד שקשרו ספינותיהן. בין מוטעין. כגון שהיו ידיהן עסקניות בחבלים בלא כוונה ונקשרו מאליהן בלא מחשבה. יחזרו להיתירן הראשון. כשהיו מערבין בתחלה. והאמר רב נחמן לא שנו וכו' אלא לחומרא. שאם שגג אדם וזרק מרשות הרבים למקום שנעשית מחיצתו בשבת נתחייב. אבל התרת הטילטול באותו המקום אסור בכל אותה שבת. והיאך תאמר חזרו להיתירן הראשון. ומהדרינן כי איתמר (ד) דרב נחמן אמזיד איתמר. כלומר כל המזיד ועשה מחיצה או קשר ספינות לא התיר הטילטול באותה שבת בתוכן לעולם.
<h2>דף קב:</h2>
הבונה כמה יבנה וכו'. אמרינן בגמרא הבונה כלשהו למאי חזי א"ר ירמיה וכו' שכן קרש שנפל בו דרנא מטילין לתוכו אבר וסותמו. ואמרינן נמי בגמרא תלתא ביניני הוו תחתאי מיצעאה ועילאה. תחתאי בצידודי, פירוש יסוד הכותל המצדד בו את האבן ומושיבו יפה חייב כדאמר שמואל. מציעאה נמי בעי טיט, פירוש באמצע הכותל אם נתן אחד טיט ונתן אחר על הטיט אבן, הנותן הטיט הוא דחייב, שכן דרך אמצע הכותל לחזקו בטיט ובגבסים. עילאי בהנחה בעלמא, פירוש אם נתן אחד טיט בראש הכותל ונתן אחר עליו אבן, הנותן האבן הוא דחייב, שהרי דרך ראש הכותל לסיימו באבן, ואין מניחין עליו טיט אחר כלל. ורבינו משה ז"ל לא חייב מצדד אבן אלא משום מכה בפטיש ולא משום בונה. זה הכלל. אמרינן בגמרא לאיתויי מאי, לאיתויי דחק קפיזא בקבא, פירוש שחקק בקב במקום שהוא מדת קפוז, שהוא שליש הקב, חייב, שהרי מלאכתו מתקיימת למדה ידועה, ומתקן הוא. ורשב"ג אומר אף המכה וכו'. אמרינן בגמרא מאי קעביד, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו מפני שמאמן את ידו, כלומר כדי להרגיל את ידו למלאכה שהוא עושה.
<h2>דף קג.</h2>
החורש כל שהו וכו'. אמרינן בגמרא למאי חזי, לביזרא דקרא. דכותייהו גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סממנין. המנכש. החופר בעיקרי האילנות. והמקרסם. בעשבים. והמזרד. שחותך בשריגי האילנות כדי ליפות הקרקע. חייב. משום חורש. והמלקט עצים. לתקן, שדהו. ואם אין דעתו אלא שיסיק בהן, שיעור תלישתו עד שיתחייב משום קוצר או מעמר, כדי לבשל ביצה קלה, והיא ביצת תרנגולת. ואם היה דעתו לאכילת בהמתו משיתלוש כמלוא פי גדי חייב משום קוצר. וכן נמי לחיוב מעמר נידון בכונתו לבהמתו כמלוא פי גדי. גמרא. העושה נקב בלול של תרנגולין. פירוש והוא עשוי להכניס אורה ולהוציא ההבל. ולפיכך חייב משום בונה. ואם היה עשוי להוציא בלבד, כגון נקיבת החבית או הכד, לא היה חייב אלא משום מכה בפטיש. מתניתין. הכותב בין בימינו וכו'. אוקימנה בגמרא בשולט בשתי ידיו. ושיעור שתי אותיות, שכך היו כותבין על הקרשים לידע איזהו בן זוגו. משם חד. שכותב אות אחת כפולה, כגון דד תת.
<h2>דף קד:</h2>
הכותב שתי אותיות וכו' על שני כותלי זוית וכו'. כיון שהן נהגין זה עם זה חייב. ונתבאר בגמרא שהכותב אות אחת בטבריא במגילה והלך לציפורי וכתב אות שניה במגילה אחרת חייב שהרי אינן מחוסרין אלא מעשה אחד, והוא שיקרבן. אבל אחת בארץ ואחת בקורה פטור, לפי שצריכין שני מעשים, קציצה וקריבה. כתב במשקין וכו' לאחר ידו. שתפש הקולמוס הפוך. ברגלו. תפש הקולמוס באצבעות רגלו, כיון ששינה מדרך הכותבים פטור. כתב אות אחת סמוך לכתב. פירוש שלא כתב עכשיו אלא אות אחת בלבד. כתב ע"ג כתב. כתב כעין הרשום הראשון. אחת בארץ ואחת בקורה. שלא יוכל הקורא לקרותן כאחד. שני דפי פינקס. פנים ואחור. נוטריקון. אמרינן בגמרא מנין ללשון נוטריקון מן התורה דכתיב כי אב המון גוים נתתיך, אב נתתיך לאומות, ברור נתתיך לאומות, בחור נתתיך באומות, חביב נתתיך באומות, מלך נתתיך לאומות, נאמן נתתיך לאומות. רבי יוחנן דידיה אמר אנכי אנא נפשי כתבית יהבית. רבנן אמרי אמירה נעימה כתיבה יהיבה. דבי ר' ישמעאל תנא כי ירט הדרך לנגדי יראתה ראתה נטתה. רב אחא בר יעקב אמר והוא קיללני קללה נמרצת נואף הוא מואבי הוא רוצח הוא צורר הוא תועבה הוא רב נחמן בר יצחק אמר מה נדבר ומה נצטדק נכונים אנחנו צדיקים אנחנו טהורים אנחנו דכים אנחנו קדושים אנחנו. גמרא. תאנא כתב אות אחת וכו'. כיון שזה הספר הוא מחוסר לאות זו שכתבה, חייב ככותב שתי אותיות. דומיא לאורג חוט אחד והשלים בו הבגד שחייב. מתניתין. הכותב שתי אותיות בשתי העלמות וכו'. אמרינן בגמרא במאי קא מיפלגי רבן גמליאל סבר אין ידיעה לחצי שיעור ורבנן סברי יש ידיעה לחצי שיעור.
<h2>דף קה.</h2>
ר' אליעזר וכו' העושה שני בתי נירין וכו'. קירוס, כלים שגודלין אותן מן העשבים. והוא עשוי בתים בתים. ובנפה. העושה בנפה שני בתים. ובכברה. או בכברה שני בתים. התופר שתי תפירות. אמרינן בגמרא והא תנינא באבות מלאכות והתופר שתי תפירות. [ומהדרינן] משום דבעי למיתני והקורע ע"מ לתפור שתי תפירות קתני נמי התופר. והקורע נמי תנינא באבות מלאכות, אלא משום דקא בעי למיתני והקורע בחמתו ועל מתו משום הכי קתני והקורע ע"מ לתפור שתי תפירות [ומשום דקא בעי למיתני ע"מ לתפור שתי תפירות משום הכי קתני התופר שתי תפירות. ורבינו משה ז"ל אומר שזכרון עניני אלו בפרק כלל גדול הוא לענין אבות מלאכות. וזכרונן בפרק זה לענין נתינת שיעורן בלבד. וצריך עיון, שהרי האורג ובוצע והעושה נירין והתופר והקורע כולן נתפרשו שיעורן במקומן. ויתכן לומר שעל השאר הוא עונה [קאי] ז"ל.
<h2>דף קה:</h2>
והקורע בחמתו וכו'. אין הלכה כהאי תנא דסבר שהקורע בחמתו מקלקל הוא. אלא מתקן הוא אצל יצרו הרע. שאילמלא לא דימה לו יצרו הרע שבקריעתו תיקן תיקון ד"א [דבר אחר] לא היה מקרען. וכיון דשככה חמתו באותה קריעה נתחייב משום קורע על מנת לתקן. והוא הדין לקורע על מת שהוא חייב לקרוע עליו. אבל הקורע על [מתים] שאינו חייב להתאבל עליהן ודאי פטור, שהרי אין כאן אלא קילקול בלבד. שיעורו כמתקן. כלומר שיעור קריעתו כשיעור מקום שיהיה צריך לשתי תפירות. גמרא. ואי עביד למירמי אימתא אאינשי ביתיה וכו'. ואם כעס עליהן של אנשי ביתו בחול כדי שיהיו נזהרין בתורה ובמצות ולבו שלם מן הכעס מותר. שליף מסוביתא. מסיר קנה מן השתי העומד, שאינו מפסיד אותו הארוג בעשייתו אלא במקומו, וידעו אנשי ביתו שחרה לו. תבר מאני תבירי. רואה הכלים שנשברו קצת ומשברן. ואינו מראה להן שידעו שהם שבורים, כדי שייראו ממנו ויזהרו בכל מה שהוא רוצה לעשותו. רמי ליה לאמתיה וכו'. משליך על ראש שפחתו הכנענית מים מטונפין של דגים, כדי לידע ביתו שכעס כעס גדול, ולבו אין בו כעס.
<h2>דף קו:</h2>
מתניתין. שיעור המלבן וכו' רבי יהודה אומר הצד צפור וכו'. אין הלכה כרבי יהודה אלא כחכמים. רשב"ג. אמרינן בגמרא הלכה כרשב"ג. א"ל אביי הלכה מכלל דפליגי, כלומר [דפליגי] רבנן עליה. ומפרכינן מאי נפקא ליה [מינה]. אם רבנן מודים לו או חולקין עליו, דנפסקה הלכה כרשב"ג. [ומהדרינן] גמרא גמור זמירתא תהא. פירוש גמור דברי רשב"ג ושמרם כזמירות שאתה מתפלל בהן. ואמרינן נמי בגמרא, הצד צבי סומא וישן חייב, חיגר חולה וזקן פטור. לא כל הביברין שווין. נר' גדול פטור קטן חייב. כדאמרינן בגמרא היכי דמי ביבר גדול והיכי דמי ביבר קטן. אמר רב אשי כל היכא דרהיט אבתרה ומסגי להו בחד שיחא ביבר קטן, ואידך ביבר גדול. אי נמי כל היכא דנפיל טולא דכתלים אהדדי ביבר קטן ואידך ביבר גדול. גמרא. וכל שאין מינו ניצוד. כגון חגבים והגזין צירעין ויתושין, פטור. והצד נמי אווזים ותרנגולים שברשותו פטור. וכן נמי פרעוש פטור. מתניתין. ישב וכו' והשני פטור. שהרי לא עשה כלום. וטעמא למה זה דומה וכו', שהרי מורא הראשון נכנס בלב צבי. ואילו לא ישב זה השני לא היה הצבי יוצא. גמרא. המפיס מורסא. כלומר הפותח השחין. מחט של יד. דמשמע לכתחלה. וש"מ דמותר הוא. ושל שקאין. מחט גדולה שתופרין בה השקין. ואם לרפואה חייב. אם נתכוין לרפואה. כגון רפואת בעלי (רתן) [ראתן] חייב.
<h2>דף קז.</h2>
שמונה שרצים הם החולד וכו' והחובל בהן חייב. אע"ג דאפליגו ר' יוחנן ור' יהודה לענין טומאה, לענין שבת מודו דחייב. ר' יוחנן סבר אין עורן כבשרן, ורבנן סברי החולדה והעכבר והצב והתנשמת מודו ליה. והשאר, והם האנקה והכוח והלטאה והחומט עורותיהן כבשרן. [גליון. מפני שהוא רך ודק ימששו כבשר שאינו קשה]. ורבי יהודה מוסיף על רבנן הלטאה דאין עורה כבשרה. ושאר שקצים ורמשים הצדן לצורך חייב. נתבאר בגמרא שהצד משאר שקצים ורמשים שדרך מינו ליצוד, בין לצורך בין שלא לצורך אלא לשחק בהן, חייב. הואיל ונתכוין לצוד וצד, אע"פ שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. והכא [מתניתין] דקאמרה שלא לצורך פטור, רבי שמעון היא שסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ולית הילכתא כותיה.
<h2>דף קז:</h2>
גמרא. אבל ההורגו חייב. משום נטילת נשמה שהיא תולדת שוחט. והכנים מותר להורגן, כדאמר להו רב נחמן לבנתיה קטלינהו ואשמען לי קלא דסנאתי. האי מאן דתלש פיטורי וכו'. התולש עשבים שצמחו ע"ג הכלים חייב משום קוצר.
<h2>דף קח:</h2>
מתניתין. הילמי. דרכן לעשות מים ומלח ושמן ללפת בו פיתן. ורבי יוסי. לא מכשיר אלא בשינוי, ומתיר לעשות הרבה. ורבנן מתירין בלא שינוי. מיהו מעט, אבל הרבה אסור, מפני שנראה כעושה מלאכה, מלאכת התבשיל. גמרא. גסטרא. חצי כלי. מלשון [חולין כ"ב ע"א] עשאה גסטרא. צנון אסור. מפני שנראה ככובש כבשים בשבת, שהוא אסור משום שהוא כמבשל. טבולי מטבילנא. הצנון במלח. יין לתוך העין. פירוש משום רפואה. ואין עושין רפואה בשבת גזירה משום שחיקת סממנין. אבל על גבי העין דליכא למיגזר מותר. רוק תפל. קודם שיטעום כלום יש בו חריפות. אמיץ ופתח. שידחוק גבות עיניו ויפתח אותם כדי שיכנס היין לתוך עיניו בשינוי. יד לעין תקצץ. כלומר המרבה לעסוק בידיו על עיניו (מרפא) [מרפה] אותם ויחלוש אורם, שהרי נהיו כאבר מעוך. חסודה. מקום שהקיז הדם בזרועו, שמתעסק בגיד שיצא ממנו הדם וממרס בו. לאמה. מקום המילה. ואע"פ שאסור משום מקשה עצמו [לדעת], הוי נמי מכחיש גופו. טבעת. מזיק התחתוניות, והן השיניים שבטבעת. גיגית. טיבור. פוליפוס אמרינן בכתובות [ע"ז ע"א] מאי פוליפוס אמר רב יהודה אמר שמואל ריח החוטם במתניתא תנא ריח הפה.
[ע"ז כ"ח ע"א] דיצה. כמו סכין דוקרת בעינא. וכן נמי סכנה היא. לאפוקי סוף אוכלא ופצוחי עינא. כלומר מי שאין עיניו בסכנה, שכבר סר קושי החולי שלה ורוצה לחזקה כדי שיפתחו עיניו יפה, אסור להתרפאות בשבת. דיד מירזף זריף. פירוש מישרף שריף לאותו המקום ואין כאן אלא סכנה. פדעתא. תרגום [שמות כ"א] פצע פידעא. ובלשון ישמעאל שקפה. עינבתא. עולה לפני הרגל כמו עינבא שחורה. סימטא. פירוש ורשכין. פרונקא. פירוש שליח. [גליון. פירש רבינו חננאל החושש בפיו הוא אן תתאכל לתאתנן לאנה אן הרך יגאב אלחנך אללהאת]. נימה. בלשון ישמעאל עלקה. החושש בפיו. כלומר מי שיש לו מכה בחלל גופו, סכנה היא, ומטילין לו סם בשבת. בין להבראותו. לרחוץ גופו בו כדי שיבריא קצת מחליו. שמצטרפין לדעת אחרת. פירוש כדי שלא תהא השבת קלה בעיניהם. כוורי. דגים. דרגא. סולם. שיבי. שמפצל אותן עצים שראויין למלאכה. מכבין. אם היה אדם יושב במקום שאינו יכול לברוח ממנו, וסתמה הדליקה אותו המקום, ואם לא נכבה ימות, מותר לכבות משום סכנה. ומפסיקין. שמבדילים בין האש ובין הנשרפים בכלים שאין האש נאחזת בהם. ממכיך מכוכי. כובש דרך ומתקנה בשעת הכיבוי.
עין שמרדה. ממנהגה הראשון וחלתה. ורבינו משה [כתב] החושש בעיניו וכו' ה"ז בכלל חולים שיש בהם סכנה. [גליון]. פקע, נפקעה עינה. [גליון]. איכא פיהא. קרחה [גליון]. דקדיחא. מלשון [דברים כ"ו] כי אש קדחה באפי, יעני תלהב ואחתראק או גרב ותקב. כדאמרינן [פרה פי"ב מ"ח] כל ידות הכלים הקדוחות. יעני מתקובה יציר רטובה מלאחה מן אכלאט חדיפה לדאעה. והוא רירא האמור כאן. דיצה. דעיצה, כדאמרינן דצה דעצה. דם אדם שותת מהן. דמעתא. דמעות שותתות מרוב כאב. תחלת אוכלא. כל אחד מהחמש, בתחלתו יש בו סכנה. [ע"כ מהגליון].
[נדה י"ג ע"א] כל היד המרבה לבדוק. כדי שתהיה האשה נזהרת בהרגשתה. ולפי שאין נגיעתה בעצמה מביאה לידי הרהור מותר. ובאנשים תקצץ. מפני שמביא עצמו לידי הרהור ומשליט בו יצר הרע. קמייתא. הוא האיסור, שמוטב שיוציא לעז. [גליון. שוחטי, אל תיקרי שוחטי אלא סוחטי, הילדים שראויין להיות מהן ילדים]. אאיגרא. תרגום גג. דשף יתיב. שם המקום. בנהרדעא. היא גבולו. שיננא. אדם המשניות. כך קראו לו בכבוד. עטרה. הוא מקום שיסירו ממנו הערלה. לא תהנה לאף. לא תהנה עצמך בדבר שיש בו אף מן הקב"ה. בין ביד בין ברגל. פירוש דאפילו שיהיה עקיבו נוגע בערותו אסור מפני שיבוא לידי הרהור. גרים. כדאמור רבנן אין מאמינים בגר עד שלשה דורות, לפי שהוא מקבל עליו התורה, וחוזר וטועה בה, מזיק הוא בחברתו לישראל. שהרי כשנתגייר הרי הוא כאזרח, וכתיב [במדבר כ"ו] וכשלו איש באחיו. ספחת. סימן טומאה שלה בשר חי, דכתיב [ויקרא י"ג] וביום הראות בו בשר חי יטמא. וכך הגרים מטמאין את ישראל. כל נשמות שבגוף. כל הנשמות שעתידות להבראות בגופי בני אדם. שנאמר כי רוח מלפני יעטוף. כלומר המשיח שנאמר עליו ונחה עליו רוח י"י. יעטוף, יקבץ ישראל בעת שיבראו כל הנשמות העתידות להבראות בגופי בני אדם.
<h2>דף קט.</h2>
נגפה ידו או רגלו. פירוש בלא גב יד ולא גב רגל. דגב יד ורגל סכנה היא. [גליון. תנחו' ז"ל צומתה ביין ינקעהא חתיתצלב ות'גף וינשף דמהא]. ופירוש גב היד, כף היד, לפי שהגידין מצויין באותו המקום סכנה היא לו. בני מחוזא. פירוש בני המדינות. די מפנקי. תרגום מהתענג [מפינוק]. רוחצין במי גדר וחמתן ואסיא. פירש רבינו האיי ז"ל שאלו שלש מדינות יש בהן מעינות חמין כחמי טבריא. אבל לא בים הגדול. אוקימנה במים הרעים שבו, מפני שהוא מצטער בו. וכן מי משרה יש בהם חריפות לצער גופו.
<h2>דף קי.</h2>
ויש מי שאומר חוץ ממי דקרים. ואית דגרסי דקלים. מ"ד דקרים ע"ש מעשיהם שדוקרין המרה ומשלשלים בני מעיים. מ"ד דקלים ע"ש מקומן כדאמר רבה בר בר חנה תרי אילני איכא במערבא ומים יוצאין מביניהם והוא משלשל. וכוס העיקרין. מפרש בגמרא מתקל זוזא קומא אלכסנדית, של מצרים. ובלשון ישמעאל זאג' קברצי. [גליון. רבינו משה אכסדראני]. ומתקל זוזא מבגיא גילא. וגירסא דיקא מגביא, ובלשון ישמעאל חשישה סדור. ומתקל זוזא כורכמא רושקא. בלשון ישמעאל זעפראן כך פירש רבינו משה ז"ל. ורבינו יהוסף בן פלטוי ז"ל פירש בלשון ישמעאל צמג אלאסכנדראני ושב אלמעדני וזעפראן. ולישחוקינהו בהדי הדדי לזבה תלתא בחמרא ולא מיעקרא. פירוש לא תהיה האשה עקרה אלא פוסק ממנה זיבתה. לירקאנא תרין בשיכרא ומיעקרא. פירוש אם שתה ממנו בעל הירקון שני כוסות ביין לא יחזור להוליד זרע אם היה איש. ואם אשה, תהיה עקרה ולא תזריע. ולהכי איקרי כוס העיקרים. לזבה תלתא בחמרא ולא מיעקרא. כמו שפירשתי. גמרא. מצלפין. בלשון ישמעאל מא אלקפאר.
<h2>דף קי:</h2>
תניא מנין לסירוס באדם. פירוש כשאמרה המשנה וכל המשקין הוא שותה, כלומר בשבת, חוץ מארבעה וכוס העיקרים שאסור לשתותן בשבת, דשמעת מינה דבחול מותר לשתותו. ומקשינן ומי שרי והתניא מנין לסירוס וכו'. ומהדרינן הני מילי, דאסור היכא דקא מכוין לסירוס, אבל הכא דלא קא מכוין אלא לרפואה בלבד וסירוס ממילא קא אתי [שרי]. והכי מוכח בגמרא. [בארצכם לא תעשו] בכם לא תעשו. מפי השמועה הוא. ואפילו מסרס כגון מי שכרת האבר שלו ובא אחר ונתק שאר הגידים שנשארו שם, הרי השני חייב משום מסרס. דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב. פירוש לפי שנאמר בקרבן מנחה לא תיעשה חמץ ידענו שאסור לערב שאור בה מעיקר לישתה. וכשחזר אמר לא תיאפה חמץ ידענו, שאם עבר הלש ולשה חמץ כל מי שנתעסק עוד בצורך מצורכיה, כגון מקטף ואופה, ואע"פ שלא חימצו אלו בידים כלום אלא נתעסקו במלאכתן בלבד, עברו על לא תיעשה חמץ. ובמסרס אחר מסרס. פירוש שהרי כתיב ומעוך ונתוק וכרות. וכי מאחר שחייב על הכורת שלא עקר שורש הגידים ממקומן, למה הוצרך להודיענו דין הנותק שמשרש עיקר הגידים ממקומם. והלא הייתי יכול ללמוד איסור נותק. אלא להביא נותק אחר כורת שיהיה הנותק חייב ואע"פ שכבר היה הגיד כרות.
<h2>דף קיא.</h2>
מתניתין. החושש בשיניו לא יגמע. אוקימנה, לא יגמע להתרפאות ויפלוט אותו לחוץ. דודאי זה המעשה, מעשה חולים הוא. ואין דרך הבריאים עושים כן. גמע. מלשון [בראשית כ"ד] הגמיאני נא. ומקשינן אמאי אמרה משנה זו שהחומץ יפה לשינים, הכתיב כחומץ לשינים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו. ומפרקינן הא דאית בהו מכה, חומץ מסי לה. הא דליכא בהו מכה, חומץ מזיק להו כהזקת העשן לעינים. אבל מגמע ובולע שהרואה מדמה שלהנאתו הוא שותה וכך היא דרך הבריאים. אניגרון. מי שלק התרדין. [גליון. ולא שמן ורד. ואע"ג דשכיח. בני מלכים. ואע"ג דלא שכיח]. ר"ש אומר כל ישראל בני מלכים. ומותר להן לסוך בשמן ורד, ואע"פ שאין הבריאים מצויין לסוך בו בחול. ולית הלכתא כרבי שמעון, אלא אם יש דרך הבריאים באותו מקום לסוך בו מותר.
<h2>דף קיא:</h2>
אלו קשרים וכו'. כבר ידעת [ע"ג ע"א] שהקושר מאבות מלאכות. קשר הגמלין והספנים. הן מעשה אומן ושל קיימא, ולפיכך חייב על קשרן וכן נמי על היתירן. יש לך קשרים וכו'. מקשינן בגמרא ואמרי' הא גופא קשיא אמרת יש לך קשרים שאין חייבים עליהם כקשר הגמלין וכקשר הספנים, חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא. והדר תני קושרת אשה מפתחי חלוקה ואפילו לכתחלה נמי. ה"ק יש לך קשרים שאין חייבים עליהם כקשר הגמלין וכקשר הספנים, ומאי ניהו קיטרא דקיטרי בזממא. פירוש זממא, קשור בחוטם הגמל לעולם, וחייב על קשירתו. וקיטרא דקיטרי, חבל קושרין אותה בזממא לפי שעה ופטור עליה. וקיטרא דקיטרי באסתרידא, פירוש אסתרידא, תורן. וקשור בראשו קשר בטבעת לעולם, וחייבים על קשירתו. וקיטרא דקיטרי, חבל קושרין אותו בטבעת שבראש התורן לפי שעה, ופטור עליו. חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא. ויש שמותרים לכתחלה ומאי ניהו מפתחי חלוק וכו'. מפתחי חלוק פשיטא לא צריכא דאית ליה תרתי דאשי מהו דתימא חדא מינייהו ביטול מבטיל ליה קמ"ל. וחוטי סבכה. כגון כופח העשוי כרשת נקבים נקבים, וחוגרת האשה בה שער ראשה. ושל פסקיא. חוטי אבנט של נשים שחוגרת בו מתניה. אמרינן בגמרא חוטי סבכה ושל פסקיא פשיטא, לא צריכא דרויח, מהו דתימא משלף שלפא ליה קמ"ל דאשה חסה על שערה ומישרא שריא ליה. ורצועות מנעל וסנדל. שקושרין אותו על הרגל בשעה שלובשין אותן. ונודות יין ושמן. אמרינן בגמרא פשיטא, לא צריכא דאית ליה תרתי אוני, מהו דתימא חד מינייהו ביטולי מבטיל לה קמ"ל. וקדירה של בשר. פשיטא, לא צריכא דאית לה תרתי שלאבי, מהו דתימא ביטולי בטלה קמ"ל. רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרין בפני בהמה בשביל שלא תצא. פשיטא, לא צריכא דאית ליה תרתי איסרי, מהו דתימא חד מיניהו ביטולי בטליה קמ"ל. וקושרין דלי פסקיא אבל לא בחבל. אמרינן בגמרא חבל דמאי, אילימא חבל דעלמא, רבי יהודה מתיר, קשר של קיימא הוא אלא חבל דגרדי, למימרא דרבנן גזרינן חבל דגרדי אטו חבל דעלמא ורבי יהודה סבר לא גזרינן.
<h2>דף קיב.</h2>
גמרא. אושכפי. דרצענים. בדחומרתא. בסנדל אחד ואדם אחד. בסנדל אחד ושני בני אדם. ומאי שנא מדרבי ירמיה. שהתיר לה לקושרו בגמי לח והכא אסרו. ומוקים לה באתרא דמינטיר הוא ואין צריך לקושרו אלא יניחו במקומו וילך לו. ולפיכך לא שרי ליה שיקשרנו בגמי לח אלא בכרמלית דלא מינטרא ביה, כדי שיוכל לילך בו ויגיע לביתו.
<h2>דף קיג.</h2>
חבל של גרדי וכו'. וקושרו בפה. דכיון שהחבל הוא מכלי קיואי, שהוא כלי האורגים, מותר לטלטלו ומותר נמי לקושרו בו, דהא אינו מבטלו בקשירה אלא לפי שעה. שהרי מחר יצטרך לעשות בו מלאכתו, ונמצא שאינו קשר של קיימא, ואינו מעשה אומן, ומותר.
מתניתין. מקפלין וכו'. דע דמתניתין דהכא שהתירה הקיפול, הני מילי בארבעה תנאים, באדם אחד, ובחדש, לבן, ואין לו להחליף. מיום הכיפורים. עונה לקיפול ולהצעה. גמרא. ישלשל בבגדיו. כלומר יתירו חגורו כדי שיכסה בגדו כל גופו. ואמרינן בגמרא והא קא מתחזי כרמות רוחא, כלומר גובה לב וגסות רוח. ומהדרינן כיון דכולהו יומיא לא קעביד הכי והאידנא, כלומר בשבת, הוא דעביד לא מתחזי כרמות רוחא.
<h2>דף קיד.</h2>
מנין לשינוי בגדים. פירוש לכבוד שבת או לתורה או לתפלה, שצריך נמי לתקן מלבושו. דכתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. כלומר הבגדים של עבודת קרבן ובהקטרת הקטורת והטבת הנרות אינן הבגדים שמסירים בהם את הדשן. טלאי. חתיכה על גבי [חתיכה] אחרת. אלא משניאי. לבני אדם. האי בלבושא. רבב. הא בגלימא. רבד. מסכתא דכלה. ענין כל מועד ומועד. ויש שפירש שהיא ברייתא בכתובות [ז' ע"ב], ותחילתה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. למיטרח ליה בריפתיה. שיתעסקו הציבור בצורכיו. ביתא קודם תרעא. ומה תרעא בתר ביתא. תרגום [שמות כ"ז] שער תרעא. אי נמי קודם ביתא. תרתין גיהנם. פירוש דרך לימוד התורה פת במלח תאכל וכו'. כלומר שלא יתלה עצמו בתענוג בני אדם, ואם יהיה עושה במה שלמד נוחל העולם הבא. ואם נתרשל הפסיד שני עולמות, הזה והבא. במטותא מינייכו. כלומר מבקש אני מכם שתחוסו על נפשותיכם. אדמה. בלשון ישמעאל טפל. ואמרינן בגמרא כל האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל בשר אבותיו. ויש אומרים כאילו אוכל שקצים ורמשים, דכתיב וימח כל היקום. ולמה נקרא שמה שנער ששם ננערו מיתי מבול. ליקיף. יסוב מעליה. קא מפיש בהילוכתא. קא מצטער בהילוך, שהרחבת לו הדרך, ואסור להצטער בשבת. ליעבר. ואם ילך בתוך האמה, זימנין דמתוסן מאניה מיא ואתי לידי סחיטה. [פירוש] יטנפו בגדיו ויבוא לידי סחיטה. וכן הילכתא. שמותר לו להרחיב פסיעתו [היכא] דלא אפשר להנחת רגל. הירהור מותר. שלא נראה שעושה כדרך שהוא עושה בחול, ובשינוי כך מותר ואינו בא לידי איסור.
<h2>דף קטו.</h2>
בין שקורין בהן. כגון תורה ונביאים שקורין [בהן] בצבור סיפרא ואפטרתא. ובין שאין קורין בהן. בצבור, כגון כתובים. ונותן הטעם מפני [מה] לא תיקנו כתובים לקרותן בצבור, שמא יאריכו עליהם וילכו בלא שמיעת אסור ומותר, שמלמדים אותם בשבת [בבתי] המדרשות. ורבינו משה ז"ל אמר בפירוש המשנה ובחיבור, מפני מה אין קורין בכתובים בשעת בית המדרש, שמא ישב כל אחד בביתו לקרותן, ולא יבואו למדרש. וצריך עיון, שהרי היה ראוי לגזור גם גזירה זו בקריאת הנביאים, שלא יתעכבו בבתיהם לקרות [בהם] ולא יבואו למדרש [גליון. לא יכלת למימר הכי, דהא אפילו בבית הכנסת הוה שמע נביאים]. טעונין גניזה. אם בלו. ורבינו משה ז"ל אמר אע"פ שהם כתובים בכל לשון טעונים גניזה. ש"מ שאסור לקרות בהן. וש"מ נמי שאסור לאבדן בידים אלא מניחן במקום התורפה והן מתאבדין מאיליהן. ואין מצילין אותן מפני הדליקה. [גליון. איכא קושיא על רבינו משה ז"ל דאמר בפרק כ"ג היו כתובים בסם ובסיקרא אע"פ שאינו כתב של קיימא. ואמר בפרק י"א אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד כגון דיו ושחור וסקרא וכו'].
<h2>דף קטו:</h2>
גמרא. הברכות. ספר שכותבין בו לתינוקות ברכות הפירות והתפלות. והקמיעין. המומחין. גדול עונש האחרון. שהרי אמרו חכמים אסור לכותבן שמא תפול דליקה ואין מצילין [אותן] ונמצא גורם להן איבוד, וזה עמד ואיבדן [בידים]. אותיות. כגון א' ב' ג'. תיבות. כגון אשר על המזבח. והן המלים. ואפילו בכללן יגר שהדותא, פירוש שהן כלשון לבן שהוא לשון ארמי. [גליון. אי נמי פרשה שאין בה פ"ה אותיות וכו' כגון ויהי בנסוע. איכא קושיא על רבינו משה ז"ל שאמר בסוף פרק כ"ג, וכן אם היתה בה פרשה שאין בה פ"ה אותיות וכו' כגון ויהי בנסוע הארון. וקאמר בתר הכי בטהרות הלכות שאר אבות הטומאה פרק ט', ומגלה שכתוב בה פ"ה אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון וכו' הרי אלו מטמאין את הידים וכו'].
<h2>דף קטז.</h2>
והגליונים. הם הנשארים ביריעה בלא כתיבה מלמעלה ומלמטה ושבין דף לדף ושבין פרשה ופרשה ושבתחלת הספר ושבסופו. ספרי מינים. כגון ס"ת שכתבו מין ישרף. אקפח וכו'. כלומר ימותו בניו. ואמרינן במסכת מציעא [פ"ה ע"א] יש בן לאותו צדיק שהיה אומר אקפח את בני. כלומר כשנפטר רבי טרפון שאלו עליו אם הניח בן אמרו לשואל בן אין לו, בת יש לו, בן בת יש לו וכל זונה שנשכרת במנה שוכרתו במאתים. פירוש מפני יפיו היא נותנת האתנן כפלים כדרך שהיא לוקחת. אמרו לא זזו משם עד שהביאוהו לפניהם ואמרו לו חזור בך. וחזר בתשובה והורה [הוראה] בישראל.
<h2>דף קטז:</h2>
בהני תלת מילי וכו'. פירוש עושין עבירה בממונם לפיכך ילקו בממונם. דמפקי עבדייהו לחירות. עברו על לעולם בהם תעבודו. ודסיירי נכסייהו. פירוש שפוקדין ורואין קרקעותיהן וגנותיהן ופרדסיהן ביום השבת לתקן היאך יהיה הבנין והיאך יטעו האילנות והיכן יתקנו המים. ודקבעי סעודתייהו בשבת בעת המדרש. ומונעים עצמן ממנו. וכשיענו יסור מכשול עוונם.
<h2>דף קיז:</h2>
מתניתין. מצילין מזון שלש סעודות. ומיירי בשנפלה הדליקה בלילי שבת. אבל אם נפלה בשחרית אינו יכול להציל אלא שתי סעודות, ובמנחה סעודה אחת. גמרא. יקלוט. היין היורד משפת הגג. ויצרף. כלומר שיעשה כלי בשפת הגג מלמעלה כמין צריף, שירד היין מן הגג על אותו הכלי בקילוח, ולא יטנפו. ולא יקלוט בכלים הרבה, שימלאן ואחר יזמין. שנמצא טרח בשבת שלא לצורך שבת, שהרי הוא אינו חוזר ומזמן. פת נקיה. סולת. פת הדראה. סובין. ואין מציל משום שאסור להצטער בשבת. ולפיכך אם הציל בתחלה פת הדראה מציל פת נקיה. מיום הכפורים לשבת וכו'. ובזמן שעושין על הראיה דאפשר שיבוא [יו"כ] בערב שבת ובאחד בשבת. שכח פת בתנור. כבר פירשנוה בריש האי מסכתא. לעולם ישכים אדם להוצאת שבת. כלומר יהיה זריז בתיקון כספים שיוציאם לכבוד שבת. בצע כולה שירותאה. פירוש שהיה בוצע מן הככר שמברך עליו כפי שיעור אכילתו. ומלה זו [שירותא] מן [שמות כ"א] שארה לא יגרע. ויש שפירש שמצריך המברך לבצוע בשתי ידיו. ונותן הטעם [ירושלמי חלה פ"א ה"ו] שעשר מצות ישראל עושין בלחם מתחלת זריעתו עד שנהיה לפניהם הככרים. ולפיכך תופס הלחם בעשר אצבעותיו בחיבה ומודה לאל על שזכה וקיים בלחם זה עשר מצות.
<h2>דף קיח:</h2>
כסא דהרסנא. דגים קטנים עשויין בקמח ותבלין. אשרי אנוש. כלומר שהיה עיקר הטועים בע"ז, אם שב, עונותיו נמחלין. ולהודיענו שהקב"ה מקבל השבים. א"ר יוסי וכו'. [עם] האנשים המדקדקים על עצמם אפילו במצוה קלה שהיא מדברי סופרים ונזהרים בעשייתה. ה"ז מחרף ומגדף. שהרי הוא אומר זה היום עשה י"י נגילה ונשמחה בו. ואין ראוי לאמור הלל זה אלא בימים טובים שעשאן הקב"ה לגילה ולשמחה. אי נמי משום דהוי ליה כאומר פסוק בלא זמנו שמביא רעה לעולם, דכתיב ודבר בעתו מה טוב, מכלל דשלא בעתו אינו טוב.
<h2>דף קיט.</h2>
אפניא דמעלי שבתא. כלומר בסוף יום ששי. מלשון [דברים כ"ג] והיה לפנות ערב. תליסר סאוי טחאיי. פירוש שלש עשרה סאין סולת נקיה שטחו אותן בשמן. זבן בישרא מתליסר טבחי. כדי לעשות חשיבות יותר לכבוד שבת ונראה שמוציא הוצאות חשובות. אי נמי שאם לא יהיה בשר זה יפה יהיה זה יפה, לכבוד שבת. ומשלם לה אצינורא דדשא. כלומר שמקבץ על פתח ביתו כל הטבחים ובעלי הירק ובעלי העצים, ויוציא ומחלק להם בשמחה וכבוד לשבת. אי נמי שהיה פורע לאלתר (אעיקבא) [אפיתחא] דביתו, ואינו נכנס לביתו עד שפורע, שלא יחלל השם. אשור הייא. כלומר ישרו דבר זה במהרה. יתיב אתכתקא וכו'. יושב על הכסא ומתקן האש לבישול השבת. גונדא. בגד מצר. ומסיר בגדיו המתוקנים לתורה ולעבודה, משום בגדים שבישל בהם קדירה לרבו וכו'. [גליונות. אשור הייא. פירוש אחר, קפוץ מהכא. גונדא. פירוש אחר בולקאנה. אתכקא. פירוש כסא דשינא. פירוש עאג. ומושיף נורא. פירוש נפך אלנאר אן נשפת. ושגרי קוי אל שעיל מן שגרה. כ'נ'ר']. מחריך רישא. מחרך שער הראש שמבשלין אותו על האש. שיבוטא. דגים. גדיל פתילתא. לנר שבת. מצתית. לוקח עצים קטנים ומצית בהן האש. מכתיף ועייל. נושא על כתיפיו מה שמביאין לו מפתח ביתו, ונכנס בהן ונושאן על כתיפו כדי שיטרח בכבוד שבת. לי"י ארץ ומלואה. כדי להזכיר את היושבים שהממון לי"י, ובני אדם גרים ותושבים בו. אי נמי זכרון זה שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה [ברכות ל"ה ע"א]. השמים שמים לי"י. להודיע היושבים להזכיר כי הקב"ה הוא הנותן לכל העולם מזונו. אמרו על שמאי הזקן וכו'. לפי עושרו היה מקיים עונג שבת מיום ראשון. אבל הלל הזקן וכו'. וכי לא היה שמאי עושה לשם שמים אלא כך פירושו, שהלל היה מניח הדברים ובוטח שיעשה [הקב"ה] חפצו כרצונו בשעתן במעשה נס ולא היה צריך לחפש מיום ראשון. להקדים. פירושו אכילתו מהעת שהיה דרכו לאכול בה בחול. לאחר. כדי להתענג במאכלו שמתאוה לו. בקייטא. [גליון תרגום [בראשית ח'] וקיץ וקיטא]. פירוש כשיבואו תלמידיו ביום ששי לפניו היה מניחן במקומות שמצטערין בהן, כדי שלא ימשכו בתלמוד וימנעו מלקנות כלום לעונג שבת.
<h2>דף קיט:</h2>
מהדר אזווי זווי. פירוש בערב שבת. שותף. כבר אמרנו [קדושין מ' ע"ב] שהעושה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו והעולם כולו לכף זכות. ותנן נמי [אבות פ"א] על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. לפיכך זה האומר ויכולו וקיים מצות שבת ומצות עבודה בתפלה שהתפלל, הרי נמצא שהוא גורם לקיום העולם במעשיו הטובים. ופירוש נעשה שותף להקב"ה בקיום העולם, כמו שאנו אומרים [קדושין ל' ע"ב] שלשה שותפין יש בו באדם אביו אמו והקב"ה. אלא ויכלו. שהוא לשון רבים.
<h2>דף קכ.</h2>
מתניתין. מצילין סל מלא ככרות. פירוש כיון שהוא כלי אחד מלא ובחדא הוצאה מוציאו למקום מעורב, לא חיישינן שמא יבהל ויכבה. עיגול דבילה. תאנים מקובצים. אם היו פקחים. פירוש אם היו אלו שבאו להציל יודעים שכל מה שהצילו הוא ממונם, שהרי מן ההפקר זכו, וכשמחזירין אותו לבעליו ונותן להם מה שירצה אין אותו דבר שלוקחין שכר שבת אלא שכר עמלן, ואין שם איסור כלל שהרי לא הוציאו אלא למקום מעורב. [גליון, רבינו יהונתן ז"ל [פירש] ועושין עמו חשבון, נותן להם שכרן משלם ומחזירין מה שזכו וכו']. ואמרינן בגמרא חשבון זה מאי עבידתיה והא מהפקירא קא זכו. ומהדרינן הכא בחסידים עסקינן. ומקשינן חסידי אגרא שבתא נקטי. ומהדר בירא שמים עסקינן, שאינו רוצה ליקח ממון אחרים לזכות בו לעצמו, ובחינם אינו רוצה להתעמל.
פיסקא. ואומר לאחרים וכו'. ואם היו פקחין. פירוש נבונים. עושין עמו חשבון לאחר שבת. ואמרינן בגמרא חשבון מאי עבידתיה. והלא הוא מפקיר נכסיו להם והם זכו בהפקר. ואחרי שזה שאמרנו שעושין עמו חשבון הוא שיהיו (חסידים) [חסרים] הממון שזכו בו. ואינם רוצים שיקחו ממונו של זה, מפני שלא שהפקיר זה נכסיו אלא בעל כרחו מפני הדליקה. ואמרינן חסידי אגרא דשבתא נקטי. ומהדרינן בירא שמים עסיקינן דלא ניחא ליה וכול' ואם היו פיקחין... אם היו נבונים, שיבינו שזה הדבר שלוקחין ממנו אחר השבת אינו שכר ההצלה שהצילו בשבת, ואינו נותן להם אלו הדמים אלא בשביל שהוא לוקח מהם כל הממון שזכו בו. מותר לעשות עמו חשבון לאחר שבת. פיסקא. ולשם הוא מוציא וכול'. רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים וכו'. יכול ללבוש וחוזר ולובש וכו'. ואלו השמונה עשר כלים הם המבוארים. וכבר פירשן רבינו משה זצק"ל בפירוש המשנה. ואלו הן גפארה ועמאמין ונעלין ומערקה וקמיץ וגלאלה אלתובין וראנאת תכסי אלסאקין תם אן צלבס עלי אליצון אלי אלאבטין וגורבאן תכו שלרי עלי אלסאקין ורדא צגיר יתרדא בו עליראסג וכתפיה [חסר כאן מה שכתב רבינו בגיליון הכ"י] רבי יוסי אומר פורשין וכו'. פירוש שאם אחז האור בכלי עץ מותר לפרוש עליון עור של גדי, ואם כבתה האש תכבה. וכן טלית שאחז בו האור מותר לו לפורשה ולהתכסות בה ואם יתכן שתכבה האש שבה ואינו חושש. וכן ספר תורה שאחז בו אור פושטו וקורא בו ואם כבה כבה. ואלו המעשים כולם אינם כובין האש בודאי, אלא אפשר ואפשר. ומפני שאדם בהול על ממונו התירוהו.
גמרא. כאן לאותה חצר. שנפלה בה הדליקה, שאין שם טורח. פרס טליתו וכו'. כיון שכלי אחד [הוא] אע"פ שקיפל בידו ונתן לתוכו מותר להצילו ככלי שהוא מלא מתחלתו. או נאמר הנה הוא קיפל שתים ושלש פעמים ולא שרינן להוציא זו הטלית שמלאו שמא יבוא לקפל בשנים ושלשה כלים. מדאמרינן אטעייה. בשמועה שקיבלה לו. ובלבד שלא יביא כלי מחזיר וכו', ש"מ דמותר להביא כלי שמחזיק יותר ויותר וימלאנו ויצא בו, דומיא דסל מלא ככרות. ומנלן ששמועת רב שיזבי טעות. והשיב מדקתני במתניתין ובלבד שלא יביא כלי אחר. מתניתין. ולשם וכו' רבי יוסי אומר י"ח כלים. ובגמרא מפרש להו. וכבר פירש רבינו משה ז"ל בפירוש המשנה בלשון ישמעאל. דסבר רבי יוסי לפי שכל אלו הוא צריך להן בשבת מצילן לחצר המעורבת, שאין שם איסור כלל. [גיליון, וסבר ת"ק לא צריך כולי האי לאותו היום].
רבי שמעון וכו' פורסין וכו'. דסבר גרם כבוי מותר. רבי יוסי אוסר וכו'. דסבר גרם כבוי אסור. גמרא. טלית שאחז בה את האור פושטה ומתכסה בה וכו' וכן ס"ת וכו'. קשה בעיני תרי עניני. וכי מאחר שנסתבכה האש בקצתן היאך יוכל ליגע בה, והלא כשפושטן אי אפשר שלא יעשה בהן מעשה איסור מלאכה בידים, או יוסיף הבערתן מחמת נידנודן, או יכבה אותן. ועוד הם אסרו שלא יצילו בדליקה אלא קצת, שמא יבהל ויכבה. והיאך התירו ליגע באלו, והוא ודאי יבהל. ועוד דבכסייתו בטלית שאחז בה את האור, שמא ישרוף את בגדיו. ועוד קשה בעיני היאך הביא רבינו משה ז"ל דין שוכח נר ע"ג טבלא והוא דלוק, שמנער את הטבלא, ולמה לא דחה ברייתא זו שחששה לטילטול הטבלא, שאיסורו מדרבנן, ולא חששה לאיסור כיבוי. וכי במקום דליקה הוא עומד, שנתיר גרם כיבוי, והא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. וכך אמרו רבינו משה ז"ל בפרק א', עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תיעשה בשביל אותו מעשה אע"פ שלא נתכוין לה חייב. ויש לומר דפטורין הן, שהרי אין המבעיר צריך לאפר ולא המכבה עושה הכיבוי בידיים אלא גרמא. ואכתי צריך עיון היאך התירו דברים אלו לעשותן לכתחלה. ולא עוד אלא שהמכבה מתקן הוא, ודומה הפושט טלית או ס"ת שאחז בהן האור לכחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה שחייב [כ"ט ע"ב]. ואם כמו שאמרנו גורם הוא ואינו מכבה בידים, הרי אמרנו דמודה רבי שמעון בדפסיק רישיה ולא ימות, וחייב מן התורה כמו שפסק רבינו משה ז"ל, עד יבוא מורה צדק ויורינו. [גליון, ויש לומר, בעת שפושטה תיכבה האש מאיליה, כדאמ' בעצים].
<h2>דף קכ:</h2>
נר שאחורי הדלת. פירוש וביודע שאם יפתח הדלת יכבה הנר, גרם זה אסור הוא, משום הא דאמרינן מודה ר"ש בפוסק ראש הציפור לתינוק לשחק בו חייב משום שוחט ואע"פ שאינו צריך לדם, דהיינו גוף המלאכה, שהרי אי אפשר לתינוק לשחק בראש זה הציפור אלא והוא נשחט. [גליון. ברוח מצויה. עונה לנר ולמדורה].
<h2>דף קכא.</h2>
מתניתין. נכרי וכו' אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו. אוקימנא בגמרא בקטן שעושה על דעת אביו, כלומר קטן שיש בו דעת להבין שאביו רוצה בכיבוי זו האש והוא מכבה מדעת אביו. ולפיכך אין מניחין אותו לכבות. וקטן טיפש אין מונעין אותו. כופין קערה וכו'. גרם כיבוי כה"ג שרי, דהא דמי למחיצה המפסקת בכלים שלא תעבור האש. ועל צואה של קטן. אוקמה בגמרא הכי, וכופין קערה ע"ג צואה של תרנגולין כדי שלא יוזק בה הקטן, שאי אפשר שלא יכנס למקום זה. אבל אם היתה אותה החצר יש בה דיורין מותר לטלטל הצואה כגרף של רעי ואינה צריכה כפייה. ועל העקרב שלא תשוך. ואין בדבר זה משום צידה, שכל דבר המזיק מותר לצודו בשבת, והוא שיתכוין לינצל מנשיכתו.
<h2>דף קכא:</h2>
גמרא. הדייב. שם מקום, והעקרבים שלו ממיתין. ונחש שבארץ ישראל. מחמת שהם שוכנים בהרים והם צמאים, הסם שלהם ממיק [אולי צ"ל ממית] האדם. וגם שאר החמש ממיתין, ומותר לרואה אותן להורגן ואע"פ שלא היו רצין אחריו. ושאר המזיקין בין רצין בין יושבין בין בורחין [מלפניו] מותר לדורסן לפי תומו ולהורגן בכובד כף רגלו במנעלו. [גליון. פירוש בנישופין בו, מדובקין בגופו]. רוק דורסו לפי תומו. אם היה בחצר שאינה מוכנת לישיבה. אבל מוכנת לישיבה מותר לו להוציא, דגרף של רעי הוא. אבא בר מרת. הוה אסיר ברשות ראש הגולה. בחצר שאינה מיושבת הוה. איכא שדי רוקא קמיה ואסור להוציאו. אמר ראש הגולה הביאו קערה וכפו אותה עליו. ואמר לו אבא בר מרת לא צריכת כלי, אלא דורסין אותו בהילוך. והתיר ראש גולה אסירו, ומחל לו על ששמר ענין זה. פמוטות של בית רבי מותר לטלטלן. פירוש [אם] לא הדליקו עליהן באותה שבת, ואינן מטונפין, ואינן של חוליות, ולפיכך מותר לטלטלן. כאותן של בית אביך. נתבאר במסכת עירובין [ק"ב ע"א] דגדולים היו ואעפ"כ מותר לטלטלן שהרי כלים הם. קרונות. עגלות. וקטנים היו.
<h2>דף קכב.</h2>
מתניתין. עשה כבש לירד בו ירד אחריו ישראל. מיהו בשנכנס לתחום קודם שבת [ערובין מ"א ע"ב]. שעשאו לעצמו. ואע"פ שהוא מכירו. אבל עשאה לו אסור. גמרא. לא ישכיר אדם מרחיצו וכו'. לפי שלא היה מנהגן (לשכור) [להשכיר] המרחץ לגוי כל עיקר כדרך (ששוכרין) [שמשכירין] הבתים בדבר קצוב. אלא מוריד לה אפוטרופוס מתחת ידו לעשות כל צורכיה. והמרחץ נקראת על שם בעליה הישראלי. ונמצא הגוי עושה בה בשבת. ואין הכל יודעין שבעליה שינה ממנהג המדינה והשכיר לגוי. ושכירות מכירה בת יומה היא, וכבר נסתלקה מרשות הישראלי בשכירותה לגוי. ולפיכך אסור לשנות ממנהג המדינה. מה שאין בשדה, שמנהג העולם לקבלה או להשכירה בדבר ידוע או לעשות בה אריס והוא זורע בה בשבת להנאת עצמו ומותר. ומרחץ אסור. הנהו מוריאקי. ישראל וגוי קבלו שדה וזרעוה. מוריאק בלשון ישמעאל עצפר. והתנו שהגוי לוקח לעצמו מה שמקבץ ביום השבת. והישראלי ביום ראשון ולוקח כנגד מה שלקח הגוי בשבת. והתיר רבא זה המעשה קודם שישאל הישראלי אם התנה עם הגוי אם לאו. איתיביה רבינא וכו' איכסיף. נתבייש. לסוף. נודע הדבר שהתנו שהגוי לוקח מה שמקבץ ביום שבת אם מעט אם הרבה, והישראלי נמי מה שיקלוט ביום אחד בשבת לוקח אם מעט אם הרבה. ולפיכך מותר. והטעם שבאלו שני הימים יצאו מעיקר השותפות ודין הגוי בהן לבדו ודין הישראלי לבדו בהן. ואינן משתתפין אלא בשאר ימי השבוע. וכן הדין בשותפות הגוי בחנות או בסחורה, כיון שאינן באין לחשבון שמא הגוי לקח ביותר וצריך להשיב מידו או שמא היהודי לקח ביותר והגוי משיב מידו מותר. ואם לא התנו מתחלה הרי הגוי לוקח שכר השבתות לבדו והשאר חולקין.
<h2>דף קכב:</h2>
כל הכלים ניטלים בשבת ודלתותיהם עמהם וכו'. כלומר כל הכלים שיש להם דלתות כמו שידה תיבה ומגדל, הניטלין בשבת, הראויין לינטל בשבת. דע שחלקו הכלים לשמונה חלקים. א)גכלי שמלאכתו להיתר, כגון קערות וכוסות וכו'. ב)גכלי שמלאכתו לאיסור, כגון ריחים ומכתשת וכו'. ג)גכלים שלא הוכנו לטילטול, כגון דלתות הבית שנתפרקו בין בחול בין בשבת וכו'. ד)גכלים שהם מוקצים מחמת חסרון כיס, כגון מסר הגדול ויתד של מחרישה וכו'. ה)גכלים שהם מוקצים מחמת איסור, כגון נר שהדליקו בו באותה שבת וכו'. ו)גכלים המוקצים מחמת מיאוס, כגון נר ישן, אסור אלא אם [כן] הוצרך לו וכו'. ז)גכלים שאסור לטלטלן, כגון מנורה של חליות, אסור לטלטלה בין גדולה בין קטנה, שמא יחזירנה וכו'. ח)גדברים שיש עליהם תורת כלים, ואע"פ שאינם כלים, כגון כלי אורג ואבנים מקורזלות וכו'. אע"פ שנתפרקו בשבת. מקשינן בגמרא ואמרינן אדרבה איפכה מיסתברא, כלומר למה אמר אע"פ שנתפרקו בשבת, דמשמע דינו חמור מפריקתן בחול. ומתריץ אביי ואמר הכי קאמר כל הכלים הניטלין בשבת דלתותיהם ניטלים עמהם אע"פ שנתפרקו בחול ניטלין בשבת. גמרא. ת"ר דלת של שידה [ושל תיבה] ושל מגדל נוטלין ואין מחזירין. אמרינן בגמרא מפני מה התירו הנטילה ולא החזרה, אי דקסברי יש בנין וסתירה בכלים אפילו נטילה נמי אסור ואי קסברי אין בנין וסתירה בכלים אמאי אין מחזירין. ותירץ רבא לעולם אין בנין ואין סתירה בכלים. ולפיכך התירו שיטול דלת שידה תיבה ומגדל מצירו. ולפי שיש בחזרת הדלת של שידה [תיבה ומגדל] לצירו חשש שמא יתקע אסרו החזרה. מתניתין. נוטל אדם קורנס וכו'. זה הכלי שמלאכתו לאיסור הוא. ולפיכך הוצרך הרב ז"ל לפרשה האי קורנס ואפילו קורנס של צורפי זהב המכה בו על הסדן. שלא תאמר שקורנס זה הוא שהיה עשוי מתחלה לפצוע בו אגוזים, וכלי שמלאכתו להיתר הוא, קמ"ל. מגריפה. סכין קצרה באורך והיא רחבה.
<h2>דף קכג.</h2>
גמרא. זיארי. שסוחטין בהן הבגדים בעת הכיבוס. ומזורי. עצים המתוקנים לחביטת המשי, להסיר ציהובו ופסולת הסמנין שנצבע בהן. אי נמי דרך כובסי צמר לחבטו בכלי עץ מתוקן, והן מוקצין מחמת חסרון כיס. פגה. פירות שלא נתבשלו כל צרכם, ורוצים לטומנם כדי שיתבשלו. ולפי שאותו התבן הקצהו להטמין בו אי נמי תבן שטונף ואינו ראוי למאכל בהמה טילטולו אסור, אלא בכוש או בכרכר. חררה. נקב שלה. עוקצה. מקום החד. כרבא. דאמר אינה כלי לא לטומאה ולא לשבת, ואסור לטלטלה. אסובי ינוקא. רבינו משה פירש בפרק כ"א וכך אמר, מותר לחנוק וללפוף את הקטן. ובלשון ישמעאל יוקרף אל צגיר ויקמט. ויש מפרש דחיקת כריסו של תינוק, והוא אסור. והרב רבינו יוסף בן פלטוי ז"ל מפרש בלשון ישמעאל רפע אל חלק ישמא. היא החניקה שאמרה רבינו משה ז"ל. [גליון. וקבלתי אני בפירוש אסובי ינוקא שרבינו משה ז"ל מפרשו דחיקת כריסו של תינוק. והוא חולק על הרב ז"ל בפסק הלכה. שהרב ז"ל פסק כרב ששת ורבינו משה ז"ל כרב נחמן שאסר].
<h2>דף קכג:</h2>
מתניתין. קנה של זיתים. אינו כפשוטי כלי עץ שאין מקבלים טומאה, הואיל והקשר שבראשו נוטל בו מעט שמן מן הזיתים כשמהפכן להכיר בראייתו כי נהיו ראויין לסחיטה. בין כך. פירוש שתורת כלי עליו. רבי יוסי אומר כל הכלים. שמלאכתן להיתר.
<h2>דף קכד:</h2>
גמרא. מר. בלשון ישמעאל מסחה. וכלי שמלאכתו לאיסור הוא. בי סדואתא. כגון כרים או כסתות. וכלים שמלאכתם להיתר הם. וחס עליהם מפני השמש. ושרי ליה רבא לטילטולינהו. וכיון שנתקשה בעשיית דבר זה אסרו עליו, כדאמרינן [פסחים נ' ע"ב] דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם. מכבדות. בלשון ישמעאל מכאנס. מותר לטלטלן. כגון שיכבדו בהן את הבית, שהרי אינו מתכוין אלא להסיר הטינוף, לא ישוה הגומות אם רצוף הוא. והן ככלים שמלאכתם להיתר.
מתניתין. כל הניטלין בשבת וכו'. ובגמרא מפרש דפלוגתא דרבי יהודה ורבנן כשנשתברו בשבת, רבנן סברי אע"פ (שהשבת) [שבשבת] ראויין למלאכה אחרת מותר לטלטלן. ורבי יהודה לא מתיר אלא מעין מלאכתן, וככלים שמלאכתן להיתר הם. גמרא. רבי מאיר ורבי יהודה. לפי שמשנה זו סתם, וסתם משנה רבי מאיר. ליבני דאייתור מבנינא. לבנים הנשארים מן הבנין, וככלים שמלאכתם להיתר הם. למיזגא. להסב עליהן. שרגינהו. אם כנסן וצברן, ודאי אקצינהו לבנין אחר. חרס קטנה וכו'. אפילו ברשות הרבים. ומיירי בתוך ארבע אמות שיש לו לאדם לטלטל בתוכם, וככלי שמלאכתו להיתר היא. בריסתקא דמחוזא. בשוק מחוזא, ומפולשת לרשות הרבים ודינו כרשות הרבים. איתווס מסאניה. נטנף מנעלו. כפר. קנח. רמו ביה רבנן קלא. צעקו עליו הרואים למה תטלטל שבר חרס ברשות הרבים. בריסתקא דמחוזא. בשוק מחוזא, ומפולשת לרשות הרבים ודינו כרשות הרבים. איתווס מסאניה. נטנף מנעלו. כפר. קנח. רמו ביה רבנן קלא. צעקו עליו הרואים למה תטלטל שבר חרס ברשות הרבים. לא מיסתייהו דלא גמירי. לא די להם שיראו וילמדו הלכה למעשה, אלא שרוצים להראות כי הם מלמדים. ויש לפרש לא די להם שאינם יודעים אלא שרוצים ללמד. [גליון, לא די להם שלא למדו אלא רוצים שאין למדין הלכה למעשה. פירוש אחר, לא די להם שרוצים ללמד והם אינם יודעים, אלא שאין רוצים ללמוד]. מגופת החבית. הטיט שמכסין בו פי החבית נקרא מגופה, ויש בו חיזוק ויכול לשמש לפיכך כיון שהיא טיט גבול ונתכתתה שוב אינה ראויה למלאכה אחרת. ולא יספות ממנה שבר וכו'. רבינו משה ז"ל אמר בפירושו, זה כלי שנתרועע לא יתלוש ממנו חרס לכסות בו או לסמוך בו.
<h2>דף קכה.</h2>
שברי תנור ישן. דוקא נקט ישן, שהוא עשוי באש חרס. אבל חדש, דטיט הוא, שבריו כשברי מגופה ודינם כעפר, שהרי אינם ראויים למלאכה. רבי יהודה אומר אסור. דסבר דאין מטלטלין שברי כלים אלא אם [כן] ראויין לעשות מעין מלאכתן. לפיכך כיון ששברי כלים אינם ראויים לעשות מעין מלאכתן, לא לאפות ולא לצלות, אסור לטלטל. וזו היא חלוקת רבי מאיר עם רבי יהודה בהדיא. והו"ל סתם משנה ומחלוקת ברייתא והלכה כסתם כמו שפירש הרב ז"ל. ועל כיסוי שלו. שאינו צריך להיות לו בית אחיזה כדין כל כסויי הכלים הטמונים, משום שכסוי התנור עשוי לטילטול בכל עת.
מתניתין. האבן בשקירויה. דלעת, ונותנין לתוכה אבן להכבידה כדי שתרד למים ותדלה. ואם לאו. [שאין] האבן קשור בקירויה כדי שיחשב כגופה. [לפיכך] נעשית הקירויה בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלה. שהרי כשיפול זו האבן יטלטלנה להחזירה לתוכה. לפיכך אם אינה קשורה אסור.
<h2>דף קכה:</h2>
זמורה. תלושה. ואם אינה תלושה אסור ליגע בה שמא יעקור. טפיח. כלי חרס קטן. גמרא. שמא יקטום. לאו עקירה משרשיה, אלא על קטימת שיעור שידלה ממנה. ונמצא כמחתך. ולפי שהקשר אינו של קיימא ואינו מעשה אומן התירו לקושרה. מתניתין. פקק החלון. סודר שפורסין אותו על פני החלון לכסותו, ולשון פקק דבר הסותם. גמרא. בנגר הנגרר. משנה זו בסוף מסכת עירובין [ק"ב ע"א]. וסתם לן כר' אליעזר דה"ק נגר הנגרר שבמדינה אסור כל זמן שאינו קשור ולא תלוי. מדבריהם למדנו וכו'. תחלת משנה זו בסוף מסכתא זו [קנ"ז ע"א], מפירין נדרים וכו' ופוקקין את המאור. פירוש ולא התנה לא קשור ולא תלוי. ונידחית משנה שבעירובין משום דבזו נעשה בה מעשה, כדתנן מעשה בימי אביו וכו' שפקקו את המאור וכו'. ומשום הכי נדחה דברי רבי אליעזר שהוא יחיד. כיפי דארבא. רבינו נסים ז"ל פירש, הספנים יש להם לווחים שקושרים אותם בטבעות וכופפין אותן על גבי הספינה לסכך בהן מן השמש והמטר, אם יש בו ברוחב אחד מהן טפח, שנחשב כאוהל מלמעלה מותר לפרוס על גבן מלמעלה, שהרי אין זה התחלה בעשיית אוהל בשבת אלא מוסיף הוא על אותו עובי הטפח. ואם אין באחד מהן רוחב טפח, והן סמוכין זה לזה בפחות משלשה כלבוד דמי, הרי כל אותן הלווחין נעשו כל אחד ואחד בתורת לבוד, ומותר לפרוס על גבן מחצלת, שמוסיף על אוהל ארעי הוא ושפיר דמי. בודיא. כגון מחצלת. [גליון. הנהו דיכרי וכו'. אמר רבינו יהונתן ז"ל בפרק רבי אליעזר אומר תולין את המשמרת וכו', דהנהו דיכרי בעירובין בפרק המוצא תפלין [ק"ב ע"א].
<h2>דף קכו:</h2>
מפנין אפילו ארבע וחמש. נאמר וקראת לשבת עונג. מכאן שאדם מוזהר שלא לייגע ולהתעמל בשבת. ומשנה זו שהתירה התחלת הפינוי ארבע וחמש, יש לו ארבעה תנאים. א) אדם נזדמנה לו דבר מצוה כגון תלמוד תורה עם חביריו או רבותיו ואין לו מקום אלא אותו האוצר. ב) דבר הראוי לטילטול למאכל אדם או למאכל בהמה. ג) שלא יפנה כל מה שבאוצר עד שיגיע לקרקעו. ד) שלא יפנה אחד לכולן אלא כל אחד ואחד מפנה לעצמו ארבע וחמש קופות, וכל קופה מחזקת ג' סאין, דהוי (ג') לתך, דהוא חצי כור. מפנין תרומה טהורה. אמרינן בגמרא פשיטא לא צריכא דמנחא בי ישראל מהו דתימא כיון דלא חזיא ליה אסיר קמ"ל דכיון דחזיא לכהן שפיר דמי. ודמאי. פירוש שנלקחין מעם הארץ, שחשודין על הוצאת מעשר ראשון ושני ועני, ונזהרין בתרומה גדולה, ששיעורה מועט ועונשה במיתה. ואמרינן בגמרא דמאי הא לא חזי ליה כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי.
ומעשר ראשון שניטלה תרומתו. דכתיב ביה עשר תעשר. כגון שהקדימו בשיבלים דחייב בתרומת מעשר ופטור מתרומה גדולה ואסמכתא שלו דכתיב והרימותם ממנו תרומת י"י מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר. וכיון שהוציא תרומת מעשר מותר לטלטלו, דהא ראוי ללוי לאוכלו. ומעשר שני והקדש שנפדו. אם רוצה הוא בקיום מעשרו לעצמו וליתן דמיו, חייב להוסיף על הקרן חומש, דכתיב [ויקרא כ"ז] וכי יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסיף עליו. וכן הפודה הקדשו לעצמו חייב להוסיף על הקרן חמישיתו, דכתיב [שם] ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף וגו'. ואמרינן בגמרא שנפדו פשיטא לא צריכא שנתן את הקרן ולא נתן את החומש והא קמ"ל דאין החומש מעכב. והתורמוס היבש. אמרינן בגמרא דוקא יבש אבל לח לא מאי טעמא כיון דמריר לא מתאכיל. אבל לא את התבל. אמרינן בגמרא פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן, בעציץ שאינו נקוב. ולא מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. כגון שהקדימו בכרי, וניטלה ממנו תרומת מעשר ולא תרומה גדולה, אסור לטלטלו דכתיב כן תרימו גם אתם, כלומר אם לא הוציא הישראלי חייב הלוי להוציא תרומה גדולה. ולא מעשר שני והקדש שלא נפדו. אמרינן בגמרא פשיטא לא צריכא דנפדו ולא נפדו כהלכתן מעשר שני שפדאו על גבי אסימון ורחמנא אמר וצרת הכסף בידך דבר שיש עליו צורה הקדש שחיללו ע"ג קרקע ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו. הלוף. בלשון ישמעאל קלקאס. גמרא. ומני רבי יהודה היא. רב חסדא סבר שסתם משנה זו רבי יהודה.
<h2>דף קכז.</h2>
ומני ר' שמעון היא. ושמואל סבר דסתם משנה ר' שמעון. הא מילתא וכו'. משנה זו נתקשו בפירושה גדולי הגאונים מפני שמפרשים דברי שמואל שהוא לאנשים מועטים והברייתא כבר נתנה שיעורה חמש קופות שהן לתך. ולפי ששיערנו בברייתא זו שיעור החמש קופות שהתירה המשנה לפנותם לדבר מצוה שמע מינה דחמשה דוקא. ונמצא שההלכה כרב חסדא דקאי כרבי יהודה, ונדחו דברי שמואל דקאי כרבי שמעון. לפיכך נתקשו בה הגאונים ז"ל, עד שאמר רב האיי גאון ז"ל דנוסחי דייקי לית בהו "אפילו טובא", דמשמע ששמואל נמי סבר חמש כרב חסדא, וקשיא בהו במאי פליגי. עד שבא רבינו משה ז"ל וקיים הלכה כשמואל, ולא נמחוק אותה מכל הנוסחאות. אלא שמואל סבר שאין מותר אלא חמש. והוא נמי סובר שמותר אפילו טובא. דכיון שהתיר חמש לכל אחד, דהוא חמש דוקא, והתיר כמנין המסובין, נמצא שסובר אפילו טובא. אין מתחילין בשבת באוצר תחלה. פירוש שלא לדבר מצוה. צבורה. מלשון [בראשית מ"א] ויצבור אותם. כלפי ליא. היאך תהפוך הדברים. הפנים מקומו הפוך ממקום האליה, ואי אפשר לתקנם במקום אחד אלא הפוכים הם. ויש שפירש פני זה הענין להיכן הוא נוטה, והלא הפוך הוא. תניא כמה שיעור תבואה. פירוש במה שיעור התבואה שיצברו אותה בחמש קופות כשיפנו אותן מן האוצר בשבת לדבר מצוה. ומהדר לתך לתוך הצבור.
<h2>דף קכח.</h2>
חצב. בלשון ישמעאל אלחוו. ויש שפירש שהוא דבר גדל בלא עיוות, ובו תיחם יהושע את הארץ. ונקרא כן מלשון חוצב, שהוא נותן רושם בקרקעות לידע כל אחד גבולו. מתניתין. אם התקינן. אם הכינן. ואם לאו אסור לטלטלן. שהרי הם מוקצים לאיסור או הסקה או סיכוך.
גמרא. חבילי. אגודות עצים לחים. זרדים. פסגי האילנות. רשבג"א וכו'. אגודות עצים לחים. ואפילו הכינה, אם אינה ניטלת אלא בשתי ידיו אסור לטלטלה, דאסור להתעמל בשבת. ולית הלכתא כותיה. חבילי סיאה וכו' וקוטם ואוכל וכו'. וטעם זה שאמרנו בחבילי סיאה וכיוצא בהן שקוטם ואוכל בראשי אצבעותיו ואין בו משום מחתך, אבל לא בידו [הרבה] שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לדוק אותן. מלילות. מלשון [דברים כ"ג] וקטפת מלילות. שיבלי רטיבי. אמיתא. בלשון ישמעאל נענאע. פיגס. סדאב. חדא אתרתי. פירוש בגודל וכנגדו שתי אצבעות. בשר חי. דראוי לאכול ממנו באומצא.
<h2>דף קכח:</h2>
בשר תפוח. נסרח וראוי לחיה. דג סרוח. אף לחיה אינו ראוי. וצער בעלי חיים דאורייתא. דכתיב עזוב תעזוב עמו. אין עוקרין. פירוש אין נושאין. שלא תאמר איהי מקפיא נפשה ומותר, קמ"ל דאסיר. ומשום זה אין אוחזין העוף בזנבו או בכנפיו והוא מהלך, דומיא דדידוי קטן, שמא יפרח העוף ויגביה עצמו מעט מן הארץ ויתלשו כנפיו וקא עבר משום גוזז. מתניתין. אין מילדין. פירוש שלא יכניס הרועה ידו לתוך מקורה ושומט ממנו הוולד. אבל מסעדין. מפרש בגמרא אוחז את הוולד שלא יפול לארץ. סייחים. עיירים קטנים. אף חותכין. פירוש שמא ישמט המעי וינזק. גמרא. ביד פירוש בטיפוח. ואם אינו מספיק ממלא לה כפה. ואם אינו מספיק ממלא כלי וקושרת בשערה. רב אשי מתני לקולא. קולא דיליה בששתקה החיה בנסתם הקבר מחללין. ספק נפשות להקל. דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. על המשבר. כסא שיולדות הנשים עליו. משעה שהדם שותת. פירוש ואפילו חזר ונפסק, ותעלה על המשבר, זה פסקא דרבינו יצחק ז"ל. ורבינו משה ז"ל לא זכר בחיבורו "ותעלה על המשבר" כלל. וש"מ דלא כאביי ס"ל. שלשים יום למאי הילכתא. פירוש מה ענין זכרון קביעת שיעור שלשים יום לחיה. ומהדר לענין טבילה, שאפילו נפסק דמה בתוך שלשים יום וספרה שבעה נקיים, אם תטבול מסתכנת היא בעצמה מחמת צינון גופה, כמו שאירע לבת רב חסדא. מנעלים לרגליו. שהצינון מזיק עיניו ומכהן. ויש שפירש משום ביזוי. בפרשת תוכחה. פרשה זו ביחזקאל [פט"ז], בן אדם הודע את ירושלים את תועבותיה, וזו היא תוכחה.
גורר. אסור להוציאו, דכמשוי חשוב, ואיסורא דרבנן איכא.
<h2>דף קל.</h2>
רבי אליעזר אומר וכו'. דסבר רבי אליעזר מכשירי מילה נמי דוחין השבת. ולית הילכתא כותיה. ובסכנה. כלומר בזמן השמד. מביאו מכוסה בעדים. שלא יחשד בחילול שבת. גמרא. ופסקי רבוותא וכו'. וראייה שלהן מדאמר רבי עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה וכו'. דמדאמר רבא בפרק האשה. בזמן שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה שחט עליה בעלה תאכל משל בעלה. בפסחים. במסכת פסחים [צ"ב ע"א]. ערל והזאה ואיזמל. דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך גגות וחצירות וקרפיפות. ומשמע מינה דרבא, דאין מביאין איזמל ואפילו אין בהבאתו אלא איסור שבות. ואומר הרב ז"ל דאין רבא סובר דבר זה ולא פסק בו הלכה, אלא אמר סברא דרבנן דאסרי דרך גגות בחלוקתן עם רבי שמעון.
<h2>דף קלג.</h2>
מתניתין. עושין וכו' ופורעין. הקרום שישאר תחת הערלה. ומוצצין. הדם מאבר המילה. כדי שלא יתפח האבר ויסתכן. אספלנית. כגון רטיה שנותנים עליה סממנין שמועילין לחבורה. חלוק. שנוקבין מטלית ומכניסין המילה באותו הנקב, ומשליכין שאר החלוק על שאר האבר. לא ישחק כמון. שהוא חם, ומוציא הדם מן הגידים והבשר.
<h2>דף קלג:</h2>
גמרא. אמרה לי אם. היא המגדלת אותו, שהרי אביי לא גדל אלא יתום, כשנתעברה בו אמו מת אביו וכשילדתו אמו מתה.
<h2>דף קלד.</h2>
ליפקיה לסיטריה אבראי. פירוש יוציא שפת המטלית לחוץ מגבול העטרה, שמא ידבק חוטין המדולדלין היוצאין ממנה על פי האמה, וכשיסירו אותו תקרע פי האמה, ונמצא כרות שפכה שאינו מזריע.
<h2>דף קלד:</h2>
מתניתין. מרחיצין וכו'. מקום שדרכן לרחוץ הקטן מרחיצין אותו בשבת. ומזלפין. זורקין. ספק. כגון שנולד בין השמשות דשבת. גמרא. אין מונעין. מיירי בחמין שהוחמו מערב שבת. דהא חולה שאין בו סכנה הוא. ושמואל [סבר] צריך שינוי, משום גזירה שגזרו על רחיצת החמין בשבת משום גזירת מרחץ. והילכתא כותיה. מוך יבש חדש, מותר ליתנו על המכה לשאוב לחלוחיתה. ומוך יבש ישן אסור, מפני שמצטער בעל המכה בחריפותו ובשאיבתו הלחלוחית ביותר. שפירשה. מעל כל גופו ונפלה על גבי כלי. ר' יהודה. אפילו ע"ג כלי אינו מתיר. ואם מירח חייב. משום מוחק.
<h2>דף קלה.</h2>
ולא נולד כשהוא מהול. פירוש דהא אין לו ערלה ודאי שנראית לעין, אלא שמא ערלה דקה מדובקת עכשיו, ולאחר זמן היא מתפרקת. דם ברית. פירוש בחול. רבי יהודה אומר אנדרוגינוס דוחה את השבת. מפרש בגמרא דרבי יהודה יליף מדכתיב המול לכם כל זכר לרבות האנדרוגינוס וכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר שהוא דוחה שבת. ולית הילכתא כותיה. והילכתא כת"ק. פירוש דסבר שב"ה הנזכר בראש הברייתא אינן מצריכין להטיף מן הנולד מהול דם ברית ואפילו בחול. ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון. דסבר שאף בית הלל סברי שצריך להטיף ממנו דם ברית בחול. ופסק הרב ז"ל כבתראי, כרבה דסבר שבית הלל סברי שצריך להטיף מן הנולד כשהוא מהול דם ברית בחול מספק. אבל לא בשבת, דמספיקא לא מחללינן שבתא. ונדחו דברי רב יוסף מפני [דברי] רבה דסבר שהנולד כשהוא מהול מחללין עליו השבת, דודאי ערלה כבושה היא. בר משדה. ואית דגרסי בר מסדום. קנין ומחצה. שלשתן בב"ב, שדה בפרק השותפין [י"ב ע"ב] וכו' ההוא דזבן ארעא אמיצרא דבית נשיה, כי קא פלגי אמר להו פלוגו לי אמיצראי, אמר רבה כגון זו כופין על מדת סדום, מתקיף לה רב יוסף אמרי ליה מעלינן ליה בניכסי כניכסי דבר מריון, והילכתא כרב יוסף. ועוד נמי אמינא חדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא [גיליון. כלומר נחל מים], אמר רבה כגון זו כופין על מדת סדום, מתקיף רב יוסף זימנין האי מידויל והאי לא מידויל, כלומר שפעמים ייבש הניגרא האחד ולא ישאר בו מים, וכי מעכב בעל דינו בדין מעכב. והילכתא נמי כרב יוסף. ועוד אמינא, תרוייהו אחד ניגרא, כלומר אם היו שתי השדות על נחל מים אחד, דליכא למימר שמא ייבש נחל שדה זו ולא ייבש נחל זו, אמאי. קנין, בפרק יש נוחלין [קי"ד ע"א], איתמר קנין מאימתי חוזר, רבה אמר כל זמן שיושבין, ורב יוסף אמר כל זמן שעוסקין באותו ענין, והילכתא כרב יוסף. מחצה בפרק מי שמת [קמ"ג ע"א], בההוא מעשה דההיא סבתא דאמרה לברתה ניכסאי ליך ולבניך, רבה אמר משלשין ממון הזקינה בין בתה ושני בני בתה, כל אחד מהן נוטל שלישו. ורב יוסף אמר נותנין מחצה לבת הזקינה, והחצי האחר נותנין לשני בני בת הזקינה. ויליף דין זה מדכתיב והיתה לאהרן ולבניו. והלכתא נמי כרב יוסף. ועוד מצאתי אחרת בבבא קמא [נ"ו ע"ב] שנחלקו בה רבה ורב יוסף והלכה כרב יוסף, והיא בדין משיב אבידה. רבה סבר כשומר חנם דינו, ורב יוסף סבר כשומר שכר דינו. ותמה אני למה לא נמנית עם אלו השלשה ענינים. [גליון. דלא ליעייק ליה. שתיראה בידים. אי נמי כפשטה כדי שלא יתעכב].
בן שבעה מחללין. דבר קיימא הוא. ובן שמונה אין מחללין. פירוש שלא נגמרה בריאתו ואין סימניו מוכיחין שיחיה. אבל מי שנולד בחודש השמיני והיה שלם בשערו ובצפרניו הרי זה ולד שלם, ובן שבעה הוא אלא שנשתהה במעי אמו, ומותר לטלטלו ולמולו בשבת. ספק בן שבעה ספק בן שמונה ה"ז דוחה את השבת ומלין אותו בשמיני שחל להיות בשבת מכל פנים. שאם הוא בן שבעה, ודאי בדין הוא שידחה שבת. ואם בן שמונה הוא, ודאי אין המל אותו חייב כרת שהרי דינו כמת לכל דבר, ואין [כאן] שום איסור מן התורה כלל אלא דינו כמחתך בשר מן הנבלה בלבד. והאי דקאמרינן אין מחללין עליו את השבת, על איסור מכשירי מילה [אמרינן. כי] אפילו רבי אליעזר שסובר דמכשירי מילה דוחין [את השבת, הכא לא דוחין, דאיכא ספק].
אמר רבה אמר ר' אסי כל שאמו טמאה לידה. כגון בת ישראל שהיא מצווה על טומאת שבעה לזכר וארבעה עשר לנקיבה, אי נמי גיורת או שפחה שבאו בכלל ישראל קודם שילדו, מילת בניהם דוחה שבת ונימול לשמונה. וכל שאין אמו טמאה לידה. כגון שפחה שלא טבלה לשם עבדות אלא אחר שילדה, אע"פ שבנה נימול לשמונה, אין מחללין עליו את השבת, כדכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא וביום השמיני ימול בשר ערלתו. וכל שאמו חייבת בטומאת שבעה שבעה לזכר וארבעה עשר לנקיבה נימול לשמונה ודוחה שבת. ואם לאו אינו דוחה שבת. יצאה זו שלא נתגיירה אלא אחר שילדה או שפחה שלא טבלה אלא אחר שילדה, אע"פ שנימולין בניהן בשמונה אינן דוחין שבת זה על פי ההלכה. אבל דעתיהן דרבה ור' אסי [שאמרו] כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה ודוחה שבת וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה, וכל שכן שבת. דורות הראשונים יוכיחו. פירוש האבות שלא נתחייבו אמן בטומאת שבעה לזכר וארבעה עשר לנקיבה, וכל השבטים נימולו לשמונה ימים.
<h2>דף קלה:</h2>
יוצא דופן. כגון מי שנתקשית [בלידתה] ובאה חכמה וקרעה מדפנה ממקום שאינה מתה בו והוציאה העובר ממנו, אינה טמאה לידה דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר, עד שתלד ממקום שמזרעת. ואפילו הכי בנה נימול לשמונה, וקשיא לרבה שאמר משום ר' אסי. ומשני הא בהא תליא, כלומר חילול שבת תלי במילה, מי שנימול לשמונה דוחה שבת ומי שאינו נימול לשמונה אין דוחה שבת. ואינו הלכה, דהא שפחה שטבלה אחר שילדה בנה נימול לשמונה ואין מחללין עליו את השבת. כתנאי. פירוש שאלו האמוראים שנחלקו זה עם זה, כל אחד מהן סומך על דברי תנא. שהרי מצינו דבר זה נחלקו בו התנאים. וזו היא עין חלוקתן. יש יליד בית וכו'. כלומר מצינו בתורה שני כתובים. האחד יליד בית ומקנת כסף שימולו לשמונת ימים, ושני יליד בית ומקנת כסף שימולו בלבד, ולא נתן להם קצבה לשמונת ימים, דכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף. וכתיב המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. לפיכך אמרו יש יליד בית וכו'. א"ר ירמיה בלוקח שפחה לעובריה. פירוש כיון שאין בגוף השפחה שום קנייה, אע"פ שילדה ברשותו ויליד ביתך קרינן ביה, אין מילתו תלויה בשמונה אלא ביומו שהרי נהיה בשעת לידתו תשלום קנייתו. קנין פירות לאו כקנין הגוף. וכיון שאין לו קניה בגוף אינו נימול אלא ביומו. ופדויו מבן חודש. ש"מ דפחות משלשים אינו בר קיימא.
<h2>דף קלו.</h2>
צורנייתא. סבלונות שמביאים לאבל על צוארי בני אדם.
<h2>דף קלו:</h2>
איתמר מת בתוך שלשים יום. כלומר יבמה שנפטרה מאחי המת בילד שילדתו ומת בתוך שלשים יום. ועמדה ונתקדשה. לזר. אם אשת ישראל. שאותו הזר ישראל, ב"ד מכריחין אותו לחלוץ ליבמה מספק שמא הילד בן שמונה ואינו פוטר מן החליצה ומן היבום. ואם אשת כהן. ואם אותו הזר כהן, שאסור בחלוצה, אינה חולצת. וכן הלכה. ואע"ג דאיקפיד רב שרביה בהתרתה בלא חליצה ואמר יהא רעוא (בנשיבו) [בשנותייכו] דנישתרי תרבא כי היכי דשריתו יבמה לזר, לית הילכתא כותיה. בערכין יערך. פירוש כזכר. וגאון קאמר. רבינו האיי גאון ז"ל קאמר לית הילכתא כותיה.
<h2>דף קלז.</h2>
מתניתין. מי שהיו לו וכו'. אחד נשוי לשתי נשים, אחת ילדה לו בן ביום ששי ושניה ביום שבת. ושכח ומל בערב שבת את הראוי בשבת, ושני דראוי בערב שבת מל בשבת. חייב. ואפילו לרבי יהושע (דאמר) [דפוטר], דהא לא מקלקל אלא מתקן הוא לגבי מילה [ק"ו ע"א]. שכח ומל וכו'. שניהם בשבת בשגגה פטור. כדקא סבר רבי ינאי בגמרא רישא כגון שקדם ומל של שבת בערב שבת, דלא ניתנה שבת לידחות. סיפא הרי ניתנה שבת לידחות, שברשות עשה. א"ל רב אשי לרב כהנא. ברישא נמי אע"פ שקדם ומל הרי ניתנה שבת לידחות גבי כל תינוקות דעלמא. א"ל לגבי האי גברא לא איתיהבא שבת לידחות. ולא קם תירוציה דרבי יהושע דקאמר סיפא דלא עביד מצוה פטור רישא דקא עביד מצוה מיחייב, שהרי מל בתשיעי דכולי עלמא המל בשבת אפילו בלא זמנו אלא קדימו מתקן הוא ולא מקלקל, שהרי נפטר זה מלמול שנית.
מתניתין. לשמונה. דבציר מהכי לאו מצוה עביד. לשנים עשר. דמחמת ספק לידתו אי אפשר שידחה יותר משיעור זה. קטן החולה. אינו בר מילה לשמונה עד שיבריא. ומפרש בגמרא שממתינים לו מאחר שסר חוליו ונחלץ ממנו האש הקודחת מגופו שבעה ימים מעת שחלצתו חמה לעת אחר שבעה ימים כמותו.
מתניתין. ואלו הן ציצין וכו'. לפי שנתבאר לנו ממשנה ראשונה [קל"ג ע"א] שאמרה עושין כל צרכי מילה. ושיילינן בגמרא ואמרינן, כל לאיתויי מאי לאיתויי הא דת"ר המל כל זמן שהוא מתעסק במילה חוזר בין על ציצין וכו'. לפיכך הצריכה משנה זו ללמדינו מה הן הציצין המעכבין. החופה את רוב העטרה. בשר החופה רוב העטרה באורך, ואע"פ שרוחבו כל שהו, כיון שיש בו רצועה שמכסה באורכה רוב גובה העטרה ה"ז ציץ המעכב את המילה. ואם היה בעל בשר. ומל ועדיין עובי רוב גובה העטרה מתכסה למראית העין, מתקנו באיזמל. מל ולא פרע וכו'. אם חתך הערלה ולא פרע הקרום המכסה ראש העטרה מתחת עור הערלה. כאילו לא מל. וזה הוא שנאמר ליהושע [יהושע ד'] ושוב מול את בני ישראל שנית, שהיו במצרים [והם] מלו כמצות אברהם אבינו. שהפריעה מן הקרום לא נצטוה בה אלא משה מפי השמועה. לכך נצטוה יהושע לחזור ולמול ישראל בפריעת הקרום שעל העטרה כמו שנצטוה משה בתורה שבעל פה [יבמות ע"א ע"ב]. ויש מפרש, שנית למילתם במצרים. שמשה רבינו מלם במצרים לקרבן פסח, ובניהם הנולדים במדבר לא מלו אותם מחמת טורח הדרך, אבל מלם יהושע אחר שעברו את הירדן לאכילת הפסח, כי ערלים היו ולא מלו אותם בדרך.
<h2>דף קלז:</h2>
גמרא. המסורבל. שהעטרה שלו יש עליה כמין סרבל בשר. ומלה זו מדכתיב [דניאל ג'] כפיתו בסרבליהון. נראה ואינו נראה מהול כל כך. לשמואל חייב לתקן. המל. כשמל בן חבירו. ורב שר שלום ז"ל אומר כיון שהברייתא הקדימה ברכת המל קודם ברכת האב, דוקא הוא שהמל מברך וימול הילד, ואחר כך יברך אבי הבן להכניסו. ונתן טעם דבר זה ואמר שהמילה בלבד אין אומרים בה כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן, דשמא ישבר הזוג או הסכין או יתקלקל דבר ממכשירי מילה ולא ימול, ונמצא הוציא ש"ש לבטלה. ואומר ז"ל, ואם תאמר שחיטה ותקיעה נמי ליחוש. לא דמו, דהנך תרתין בידו שלו, ואיכא למימר דמצי לקיים להו. אבל מילה ביד אחר היא, ומי יימר דמקיים לה. הילכך לאחר המילה מוקמה. ואומר ז"ל וכן המנהג בשתי הישיבות. ורבינו משה ז"ל פריך לכל הני מילי, ואומר שזה שסמכת על הקדמת הברייתא ברכת המל קודם ברכת אבי הבן, לאו אסמכתא מעליא היא, שהרי לא באה הברייתא ללמדינו הי מינייהו ברכה נקדימה או נאחר אותה. אלא תורף ברייתא זו שבאה ללמדינו ברכת המל וברכת אבי הבן כיצד נוסח הברכה שמברכין. וזה שאמרת שזה שיש בידינו עיקר שכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, ואמרת אתה חוץ ממצות מילה. דבר זה לא נשמע מעולם. שאם הדבר כמו שאמרת היה [להם] להתנות ולומר בפירוש חוץ ממצות מילה, כמו שאמרו [פסחים ז' ע"ב] חוץ מטבילת הגר בלבד, היה להם לכלול עמה מצות מילה. ומדלא הוציאו מעיקר זה אלא טבילת הגר, ואמרו "בלבד", שמעינן מינה דלא שניא מצות מילה מכל המצות. ולעולם מברך אבי הבן, שהוא חייב למול את בנו, על מצוה זו שמקיימה קודם עשייתה, כדין כל המצות. ואע"פ שדבר זה [רבינו משה] ז"ל לא פירש אותו בחיבורו. אלא המנהג שהיו עושין לפניו, והיה מזהיר עליו מפיו כמו שאמרתי. ומר רב יהודאי גאון ז"ל אומר, ב"ד שמלו יתום או תינוק שאין שם אביו, מברכין להכניסו, וזה הוא שאמר עליו רבינו משה ז"ל בחיבורו "ויש מי שהורה שיברכו ב"ד או אחד מן העם ואין ראוי לעשות כך". וברכת שהחיינו לא זכרה אלא רבינו משה ז"ל בחיבורו. ולא אמר אלא ואבי הבן הוא שמברך שהחיינו. וגם בדבר זה מחלוקת. יש מי שאומר שאין מברכין שהחיינו אלא אחר שיברך להכניסו. ומנהג זה בימי רבינו משה ז"ל. וראינו בימי רבינו אברהם בנו ז"ל שיברך אבי הבן בתחילה שהחיינו ואחר כך יברך להכניסו, והעומדים שם אומרים כשם שהכנסתו בברית וכו'. ואחר המל מברך על המילה אם [מל] בן חבירו. ואם בנו, למול את הבן. ולכשיגמור המל הפריעה מברך אחד מן העומדין שם אשר קידש ידיד מבטן, עונה על יצחק אבינו שהרי נצטוה אברהם במילה קודם שתהר שרה ביצחק, נמצא נתקדש מבטן אמו לברית מילה שהיא האות הגדולה.
בהדי תלתא. פירוש ב"ד דמשפט כתיב ביה [יבמות מ"ו ע"ב], דכתיב (לחוקת משפט לגר ולאזרח הארץ) [תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם] ומודיעין הגר מקצת מצות קלות וחמורות, כדאמרה נעמי לרות, שהודיעה עונש העבירות. ולא פירשה, דכתיב [רות א'] ותרא כי מתאמצת וגו' ותחדל לדבר וגו'. וגייזי ליה מן שערו ומצפרניו. כדכתיב [דברים מ"ט] ביפת תואר וגילחה את ראשה ועשתה את צפרניה. לצבותיה. תיקונו. ונקרא כן על שם שאוחז האיזמל במלקחים כשמשליכו לאש. תרגום [שמות כ"ה] מלקחים צביתאי. בדאורייתא מותבינן תיובתא. כלומר אם המעשה שאנו רוצים לעשותו, עיקר איסורו מן התורה, אנו מקשין על העושה קודם שיתחיל לעשותו. ואם מדרבנן נעשה אותו המעשה ואחר כך נקשה. אשכחן בהלכות גדולות וכו'. ותורף דבריו ז"ל, שמקצת גאונים אומרים, שמכשירי מילה עושין אותן בשבת ע"י גוי. ומביאין ראיה מדאמר רבא [ערובין ס"ח ע"א] לייתו מיא חמימי מגו ביתאי, ואע"פ שלא עירבו ולא שיתפו מבית רבא למקום התינוק שנשפכו מים חמים שלו בשבת ע"י גוי. והם דימו הוצאת הגוי מבית רבא בלא עירוב להבאת איזמל מדרך ר"ה או לתקן האיזמל, ולפיכך קשיא להו דהא מר לא אמר ליה לגוי זיל אחים לי, דהא בפירוש אסרו שיאמר אדם לגוי לעשות המלאכה בשבת בשביל לקיים מצוה בזמנה. ואמרו ז"ל שכל הנוסחאות שכתוב בהן "דהא מר לא א"ל לגוי זיל אחים לי" טעות הן ושיבוש בנוסחאות. המל ימול. החייב במילה ההיא שימול לנו הזכרים.
ר' אליעזר וכו'. שרבי אליעזר וחכמים נחלקו בפקק החלון לענין מוסיף על אוהל ארעי בשבת. דר"א סבר אין מוסיפין בי"ט ק"ו בשבת, וחכמים סברי מוסיפין בשבת ק"ו בי"ט. אבל במשמרת בי"ט רבי אליעזר מיקל משום אוכל נפש, ואע"פ שנראה כמתחיל בעשיית אוהל ארעי ואפשר שתיעשה מאמש. דלא אפשר ליה, דכל מלאכה שאפשר ליעשות בחול אסור לעשותה בי"ט. ורבנן אסרי, שהיה אפשר לתלותה בחול. ותלייתה עכשיו כמתחיל באהל ארעי ביום טוב. אבל נותנין לתלויה ביום טוב שא"א לעשות דבר זה בחול. אלא [פן] ישתנה טעם היין. גמרא. תלה מאי. [תלה] המשמרת בי"ט לדעת רבנן או בשבת לר"א. חייב חטאת. ולא איכפת ליה לרב יוסף כיון שהיא מתוקנת לתלייה, אלא לרב יוסף איסור תלייתה כעושה אוהל. ולפיכך אמר לדעת רבי אליעזר בשבת [חייב] חטאת ולדעת רבנן ביום טוב מלקות. והקשה עליו אביי ואמר אלא מעתה תלה כוזא. פירוש כלי שדרכו לתלותו בביתו. בסיכתא. תרגום [שמות ל"ה] יתדות סיכי. חומרי מתניאתא. כלומר מרגליות מן הברייתות. ויש מי שגורס "חומרי הברייתות", והן משניות וברייתות בירושלמי סדורות בסדר טהרות. קבצם אביי, ושנאם יחד בהלכה אחת. הפטורין חלק אחד, והמותרין לכתחלה בחלק אחר. הגוד. פירש רבינו שלמה ז"ל, עור של בהמה תפוח, ופיו רחב מאד, ויש לו שנצים. ועוברי דרכים ממלאין אותו יין או חלב במקום שתוקעין שם אהליהם ללון, (ושוטחין אותו, ופיו מתוח על גבי יתידות ארבע, והרוח עוברת מתחתיו ומצטנן. ודומה לאהל לאחר שנמתח. כילה. פירוש שיש בגגה טפח, או בפחות משלשה סמוך לגגה טפח. וכסא גלין. כמו מטה גללניתא האמורה בפרק במה טומנין [מ"ז ע"ב]. אבל מטה וכו'. המחוברות ועומדות, אם היתה זקופה או מוטה על צדה ומותר לנטותה ולהשיבה על רגלים. אע"ג דעביד אהלא שרי. טרסקל. כסא שיש לו ארבע רגלים ועליונו של עור. וכשרוצין לנושאו או להסיעו מקפלין אותו. וכשרוצין להסב עליו, מותחו ומושיבו על ארבע רגליו. וזה מותר לנטותו, שהרי הוא עשוי ועומד. דע שעשיית אהל בשבת תתחלק לשלשה חלקים. א)גאהל קבע חייב משום בונה. ב)גאהל ארעי, כגון כילה שיש בגגה טפח או בפחות משלשה לגגה רוחב טפח וגוד ומשמרת וכסא גלין, פטור אבל אסור. ג)גמוסיף על אהל ארעי וטלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיא תלויה בהן מערב שבת, וכילה שאין בגגה טפח ולא בפחות משלשה סמוך לגגה טפח, מותר לגמרי. וכן נטיית מטה וכסא וטרסקל, כיון שכל אלו הן מחוברין ועומדין, אין בנטייתן ולא בסילוקן שום איסור, לא משום בונה ולא משום סותר. כילי דבי רב. מיירי שאין בגגן טפח ולא בפחות משלשה סמוך לגגה טפח. ורבינו חננאל גאון ז"ל פירש שאלו הכילות היו נטויות מערב שבת, ובבוקר היו משפיעין אותן. אבל טילטולם לנטייה אסור. ומיירי בשיש להם גג טפח.
<h2>דף קלח:</h2>
כובע. נתחלק דינו לשני חלקים אם יש לו שפה מקפת להגן על לבושו, כמו שפירש הרב ז"ל. אפיק בגלימיה. אם הוציא גלימו מעל ראשו טפח יהא חייב, בתמיהה. גוד בכסיסיו. כדאמרינן גוד בתחלה. ואסרינן נטייתו מדרבנן לפי שאין כסיכיו עמו מתוחין. ופירוש כסיכיו, חוטין ורצועות. ונקראו כן לפי שמאהילין אותו ביתידות. ורבינו יהוסף בן פלאוי ז"ל פירש גוד, שהן שלשה קונדסין מחוברין יחד, כדרך שעושין לתליית הפלס [מאזנים] כששוקלין בו. ויש בה טבעות קבועות שתולין בה הגוד. והיא החמת שממלאין אותה יין או מים כדי לצננו. בשני ב"א. שעומד בלא טורח ומיד בלא נטיית אהל. אבל באחד אחד. נהיה טורח וכשיגביה לבדו הגוד נמצא נוטה אוהל, שהרי הוא מגביהו מעט מעט כפי כוחו. אבל כילת חתנים שאינה נוחה בהגבהה כל כך מפני שיש לה גג טפח, וכל שכן יותר, אפילו נתקבצו עליה עשרה בני אדם אסור לנטותה, שאי אפשר שלא תגבה מעט מעט מעל הארץ ויעשה אוהל ארעי בגגה בכל הגבהה והגבהה. ואידך. פירוש והשניה. כירה. של ברזל שיש לה ארבע רגלים, אם נשמטה [אחת] מרגליה עדיין כלי היא נחשבת ומותר לטלטלה בשבת, שהרי יכולה לעמוד בשלש רגליה. אבל אם ניטלו שתים מרגליה אסור לטלטלה, דלאו כלי היא. ועוד דגזרינן שמא יחזיר רגלה למקומה ויתקענה ויתחייב משום בונה.
<h2>דף קלט.</h2>
בני בשכר. נקראו על שם מקומם. כילה מאי. והיה לו להשיבם אין בגגה טפח מותר לנטותה טפח אסור. ופסק ותני אסורה, לפי שאינן בני תורה. כשותא בכרמא מהו. פירוש אם הכשות מין ירק ומקדש בכרם או מין אילן ואינו מקדש. ופסק ואמר להו אסור. ומפני מה לא התיר להם, שחשש אם יתיר להם הכשות ידמו דבר זה לדבר אחר, ויבואו להתיר מיני ירק או מיני תבואה בכרם, ויאסרו כרמן בהנאה וישרפו מעת שישרישו. לפי שאינן בני תורה. שיבינו כל הפילפולים האלו, פסק ותני להו איסורא.
<h2>דף קלט:</h2>
וסיכיה. פירוש וחוטיה. מערים אדם על המשמרת בי"ט. לדעת רבנן כדתנן ונותנין לתלויה בי"ט. ולדעת רבי אליעזר אפילו בלא הערמה. וסייר פירי. תרגום [במדבר ל"ג] פוקד מסער. והשיבם ואמר להם אע"פ שאיסור ההערמה אינו אלא מדרבנן, אבל צורבא מרבנן אינו מזלזל, ולא עושה מעשים אלו לכתחלה כלל. כלומר ודאי שלא לרצונו עשאם אלא אירעו לו כבדיעבד. ולא חיישינן שמא יעשה אותם בלא הערמה בפעם אחרת.
מתניתין. ונותנין מים ע"ג שמרים. כלומר אם השמרים בקערה מותר לתת לתוכן מים בשבת בשביל שיצלו מעצמן. ונותנין ביצה טרופה במסננת של חרדל. בשביל שיצלו. שדבר זה דומה לנתינת מים על גבי שמרים. ומיירי שאין בחרדל עיכור אלא צלול כדין היין ובסודר בלא משמרת. גמרא. ובלבד שלא יעשה גומא. פירוש שנראה כמשמרת. וגזרינן סודר שיש בו גומא אטו משמרת. ובלבד שלא יגביה מקרקעיתה טפח דדמי למשמרת. ויש שפירשו מפני שנראה למאהיל, ודומה למתחיל בעשיית אוהל ארעי דאסיר, וטעמא שנתנו שיעורו טפח שהרי טפח מאהיל על הטומאה. האי פרונקא אפומא דכובא כולה אסיר. רבינו משה ז"ל נתן טעם בסוף פרק כ"ב מפני שנעשה אוהל. ותמה אני מפני מה אין איסור האוהל אלא בכולה, והלא במקצתה נמי שייך למימר אוהל. ונתברר לי בפירוש דבר זה לפני רבותי דפרונקא לא היתה מונחת על החבית מערב שבת, והוא עתה רוצה להאהילה על המים, מפני שנראה כמתחיל בעשיית אוהל ארעי דהוא אסור. וזהו פירוש כולה. אבל פלגא כבר כיסו פי החבית מבעוד יום מותר להשלימו ביום שבת, מפני שנראה כמוסיף על אוהל ארעי. וזה הפירוק אינו אלא ליישב דברי המפרשים, אבל הקושיא במקומה עומדת דלא שייך אוהל בחבית. והלא [הדברים] קל וחומר, והלא מותר להניח הכסא והמטה והטרסקל ואע"פ שיעשה תחתיהם אוהל, שכך אמר רבינו משה ז"ל, שאין זה דרך עשיית אוהל לא קבע ולא ארעי. נאמר בכיסוי פי החבית שיש בו עשיית אוהל. אלא כך נראה לי דאיסור כולה [היינו טעמא] דשמא תפול למים ויבוא לידי סחיטה. ומקצתה לא תפול, מפני שמונחת על דפני החבית, ולפיכך מותר. ודמי האי מימרא להא דאמר רבא לא ליהדק איניש אודדא אפומא דאשישה דילמא אתי לידי סחיטה. לא ניהדק איניש צבאתא. פירוש לא ידחוק סיב של דקל בפי הכלי וישפוך ממנו, גזירה שמא יתיר משמרת. שאפו. כלומר מורידין היין בשבת מן הסיב המהודק בפי הכד מקודם השבת. ויהיב טעמא דניצוצות לא חשיבי, כלומר אינן מורידין מן הסיב אלא היין הצלול. ודומה למסנן היין הצלול בכפיפה מצרית דמותר.
<h2>דף קמ.</h2>
שחלים. בלשון ישמעאל חב אלרשאר. וכל הדברים האלו היו שותין אותן לחמם גופן בימי הקור. והיו אצל כל העם שותין אותן כמים, ואינו נראה אלא מאכל בריאים. וכך החלתית, אלמיתא נענאע. פיגגס ניניא סדאב. וכל הני דאמר מר זוטרא הוא שישנה כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. לבי מסותא. כשיוצאין מן המרחץ שותין אותו.
מתניתין אין שורין את החלתית. דרך חולים לשתותו בפושרין, ובחומץ לבריאים. ואין שורין את הכרשינין. כדי שירככו לאכילת הבהמה ותתענג בו, ואין אנו מצווין לענג בהמה בשבת. שפין אותן. ממרסין אותן בידיהם מן העפר. לתוך הכברה. ולא גזרינן משום מרקד אם יפלו מנקביו צרורות. שהרי אינו מתכוין לכך. בשביל שירד המוץ. מפני שהוא מרקד. גמרא. רב אחא בר יוסף. סגי נהר הוה. לכסוסי. למרס בבגד מן כיבוסו. כותניאתא. כתונת. תילא דבישרא. בשר חי ממולח, ולא נגמר מילוחו ליאכל כל כך. ולפי שאינו מסריח מותר לטלטלו. וכוארי. דמסריח אסיר, (כדסבר רבי) [דסבר כרבי] יהודה דאית ליה מוקצה. ורבי שמעון דלית ליה מוקצה שרי. וזהו סבריה דרבינו יצחק ז"ל. אבל רבינו משה ז"ל אסר טילטול הדג מפני שהוא מסריח. ונראה שדימה ז"ל הדג לגרוגרות וצימוקים בעת שמייבשין אותן, שמודה רבי שמעון באיסור טילטולן הואיל ומסריחות בינתים. בר בי רב. כלומר התלמידים כשגולים למקום התורה ומתארחין אצל בעלי הבתים, לא ישגרו להם הבגדים שלהם לכבסן, שמא הוציא שכבת זרע לאונסו, ויחשדוהו שהוציאו לבטלה [ברצונו].
<h2>דף קמ:</h2>
מתניתין. גורפין מלפני הפטם. תרגום [בראשית מ"א] בריאות פטימן. דע ששני פנים יש במשנה זו. שור העומד לפיטום התיר ת"ק לעקור כל מאכלו מלפניו כדי שלא יקוץ בו. ושור שאינו עומד לפיטום מסלקין מה שנשאר ממאכלו לצידי האיבוס כדי שלא יתלכלך ויפסד מאכילתו. ונתבאר בגמרא דרבנן חולקין עליו בשני ענינים אלו. ועוד נתבאר דמחלוקת באיבוס של כלי, ת"ק מכשיר גריפתו וסילוק המאכל לצדדיו וחכמים אוסרים. אבל באיבוס של קרקע אסור לדברי הכל, והלכה כחכמים דאסרי אפילו של כלי, דילמא אתי לגרוף איבוס של קרקע וישוה גומותיו ויתחייב משום בונה. גמרא. ונוטלין וכו' תני חדא וכו'. ונתבאר ששתי הברייתות שווין שאין נוטלין מלפני השור לחמור וכו'. ונמצא שחמור נקרא פיו רע, מפני שאינו טוחן מאכלו בפיו כשור. ונקרא נמי [פיו] יפה מפני שאין לו ריר. וכן השור נקרא פיו רע מחמת ריר, ונקרא יפה מחמת טחינת מאכלו.
<h2>דף קמא.</h2>
מתניתין. הקש שעל המטה וכו'. קש מוקצה להסקה ואינו ראוי למאכל בהמה [לפיכך] אסור לטלטלו כדרכו. אבל בשינוי מותר, שמגביה קצת המטה שמותר לטלטלה, והוא נופל. ואם הקש (כתל) [נפל], ורוצה לסדרו כמחצלת לישב עליו. מנענעו בגופו, שישן עליו, ובכתיפיו עד שיתקן. ואם הקש ראוי למאכל בהמה או שפרס עליו סדין מותר לטלטלו בלא שינוי. מכבש. כלי עץ שכובשין בו הבגדים, ודוחקין אותן בתוכו כדי לנאותן. מתירן. מתיר דוחקן ושומט הבגדים ממנו ללובשן. אבל אין כובשין. שלא יעשה כדרך שעושה בחול. ושל כובסין. פירוש של אומנין. כיון שהם מקפידים עליו הוי מוקצה מחמת חסרון כיס. גמרא. האי פוגלא. פירוש דרכם היה לטמון הירקות והבשמים בעפר שיש בו לחלוחית כדי שלא ייבשו בימות החמה, וישאירו מקצתן מגולין. ונפסקה ההלכה דטילטול מן הצד לא שמיה טילטול בדבר הנאכל ובמת. והנאה, כגון ניענוע הקש שעל המטה. דסחיב במיא. דרחיץ בים. לינגב נפשיה. רוצה לנגב המים שעל בשרו כדי שלא יהלך בים ארבע אמות והמים עליו. ומקשינן כי קא נחית נמי. פירוש כשירד לבריכה העומדת בכרמלית. ומהדרינן דכוחו בכרמלית, כלומר טרידת המים מחמת כוחו בכרמלית לא גזרו. ויש מי שמפרש שזה (נהר) הנהר [היה] עומד ברשות הרבים. אבל קשה בעיני שמא יזלזלו בטילטול בגדיו על שפת הנהר ויטלטל חוץ לארבע אמות. אי נמי שמא ישוט מחמת גידול הנהר ועומק מימיו. הא בנין חקלאה הוא. פירוש אם גזרת שלא יקנח בכותל משום בונה כמו כן נמי [גזור] שלא יקנח בקרקע, שכך דרך הבנין בשדות שלוקחין הטיט ומשווים בו פני השדה אלא אמר רבא וכו'. לא ליצדיד איניש כובא וכו'. פירוש לא יגלגל אדם חבית על צדדיה בשבת על הקרקע משום אשוויי גומות. אפומא דלחיא. בצד הלחי העומד בפתח המבוי. דילמא מיגנדר. פירוש שמא יתגלגל. אודדא. מוכין. מכסכסו. מרככו כדי להסיר הטיט בשיכשוך בלא מים. מבפנים. וידיו מתחת החלוק. ואין בזה משום מלבן, דאין כאן אולודי חיוורא כלל אלא שיפרך הטיט ויסירו.
<h2>דף קמא:</h2>
אין מגרדין מנעל. שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. קטבוליא. של עור. לא יצא קטן וכו'. שמא ישמט מרגלו ויפול. מה שאין כן בחלוק, שהרי כתיפיו נושאין הבגד ולא יפול. מרופט. קרוע. אי נמי שרחב על מדת רגלה ושמא ישחקו הנשים עליה ושלפה ליה ואינה משליכתו אלא תביאו בידה, שהנשים דעתן קלות. ולא חליץ בו. ליבמה דלאו נעל שלם הוא. ומיירי באשה מפני שמקפדת מחמת תכשיטה. אבל באיש מותר. אימום. כיון דלא קפיד עליה האומן מותר לטלטלו לצרכו. שיכשוך. במים מועטים. כיבוס. במים מרובים. ואע"ג דלא שייך כיבוס בעור אפילו הכי אסרוהו שלא יעשה מעשה חול.
נוטל אדם את בנו וכו'. קס"ד בגמרא דהאי בר"ה וטעמא משום שהחי נושא את עצמו. ונתבאר דבחצר מיירי. ומנין זה דקתני והכלכלה והאבן בתוכה, ואי אפשר שתהיה נשיאת הכלכלה בר"ה אלא בחצר. והכלכלה צריכה שלשה תנאים, א)גבה פירות, ב)גהפירות מבושלים ורבים הרבה, ג)גהאבן עשויה לסתום בה נקב. ומעלין את המדומע. דסבר רבי יהודה מותר לעמוד בעל החולין שנדמעו ויתן עינו בצד זה ויאמר הסאה של תרומה בצד זה היא עומדת, ויותר לו לאכול מן הצד האחר ואפילו עדיין לא העלה. לפיכך כשיעלה אותה בשבת לאו מידי עבד. ולית הילכתא כוותיה. ופירוש דמע, תרומה. דכתיב [שמות כ"ב] מלאתך ודמעך, מלאתך הן הביכורים ודמעך היא התרומה.
<h2>דף קמב:</h2>
מתניתין. האבן שעל פי החבית. אבן ששכחה מבעוד יום על פי החבית ורוצה עכשיו ליטול מן החבית יין או אוכל. מטה. שהיא כלי ומותרת לטילטול. לשלשת. טינופת. לא נאמר נעשית מוקצה לזה הדבר המאוס ואסור לטלטלה, אלא מקנחה בסמרטוט.
<h2>דף קמג.</h2>
מתניתין. ב"ה. דסברי כרבי שמעון דלית ליה מוקצה. לפיכך העצמות והקליפים אע"פ שלא הכינם מבעוד יום לאכול הכלבים והעופות, מותר לטלטלן. ב"ש. דסברי כרבי יהודה דאית ליה מוקצה, ואוסרין טילטולם אם לא הכינם מבעוד יום. ולפיכך אין מתירין טילטול אלא על גב הטבלא של עור המוצעת תחת השולחן לקבל הפירורין והעצמות והקליפים. וזה הוא פירוש המשנה כדפרש' רב נחמן ואמר אנו אין לנו ב"ה כר"ש. פירורין. שראויין לתרנגולין. ושער (ו)האפוניות והעדשים. פירוש קליפתן. ולפי שהן נראין כזבובין בקערה ואינן ראויין למאכל אדם ושרי לטלטלן כר"ש דהא חזו למאכל בהמה. ספוג. צמר גדל על ים המלח. אם נגוב מותר לטלטלו אע"פ שאין לו בית אחיזה, דהא חזי לקנח בו כל מידי. ואם לאו. אסור ליגע בו, אם לא היה לו בית אחיזה, דחיישינן לסחיטה. ואם היה לו מותר. גמרא. ליקנא. ספל. בלישניה. כדי שלא יגע בהן מאחר שסר מאכלן מהן. אחורי המטה. כדי שלא יטנף הבית ויצטרכו לטלטלן.
<h2>דף קמג:</h2>
חבית שנשברה וכו' אין סוחטין. אמרינן בגמרא [קמ"ד ע"ב] סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה וכו'. סתם קדירה יש בה אוכל וקערה אין בה אוכל. דע [פירות] שבזמנינו היום דרך בני אדם לסוחטן, ושמו בלשון ישמעאל לימוא, שמותר לסוחטו לאוכל. לכלי ריק אסור, כדין סחיטת תותים ורימונים, דגזרינן אלו אטו זיתים וענבים, שהרי כל דבר שיסחט ויעמדו מימיו בלא בישול ולא יסרח, כיין וכשמן, אסורה סחיטתו. לפיכך החבושין וכיוצא בהן, שאין מימיהם עומדים אלא בבישול אין סחיטתן אסורה. גמרא. יטפח. כלומר שלא יקנח השמן בכפו לכלי. תרדין שסחטן. דע [כי] אין המקוה נפסל בשינוי מראה אלא באחד משבעה משקין בלבד. ואין נפסל בהן משום שאובים ואפילו יתר מסאה. ולהכי אקשינן ואמרינן והא לאו בני סחיטה נינהו. כלומר אין מימיהם נחשבים משבעה משקין. דכיון דלאו בני סחיטה [נינהו משקה] היוצא מהן אינו משקה כדי שיפסול בשינוי מראה. אלא מאי אית לך למימר בטעמיה דרב חסדא שפוסל המקוה במי התרדין. כיון דאחשבינהו. וסחטן לתרדין הוו מימיהן משקה, ופסלי בשינוי מראה. הכא נמי. בתותים ורימונים כיון דאחשבינהו וסחט מימיהן ליין הוו להו סחיטה בשבת אסירא.
<h2>דף קמה.</h2>
ורבינו חננאל ז"ל [כתב] ופסק כרבי יוחנן, דהא אמרינן בגמרא כבשין שסחטן אמר רב לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור, ושלקות בין לגופן בין למימיהן מותר, ושמואל אמר אחד כבשין ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן חייב חטאת. ופסק כרבי יוחנן כדפרישית. וטעמו דאמר קיימא לן כל היכא [דפליגי] רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי. נשאר רב ורבי יוחנן, וקיימא לן נמי רב ורבי יוחנן הלכתא כרבי יוחנן. ונתבאר מדברי רבי יוחנן שאסור לסחוט אשכול של ענבים אפילו לתוך הקדירה, דהא ודאי צריך למימיו. ונדחו רב ושמואל. ורבינו יצחק ז"ל חלק ופסק כרב. ועוד דהא מותיב רב חמא, דהא אמר בגמרא מותיב רמי בר חמא זב שחלב את העז וכו'. ומותיב נמי רבינא טמא מת שסחט זיתים וענבים וכו'. גם רבי ירמיה, דהא אמר בגמרא א"ר ירמיה כתנאי המחליק בענבים לא הוכשר וכו'. גונח. בלשון ישמעאל אלדי יכון בהוג'ע אלצדד ויסעל.
<h2>דף קמה:</h2>
עדות בכור. פירוש שיעיד לכהן שמום זה לא הטילו אלא מאיליו [בא]. שהרי נחשדו הכהנים להקל על עצמן בבכורות כדי שלא יטפלו בהן להעלותן לירושלים ולהקריב אימוריהן, אלא מקילין ונותנין בו מום כדי שיאכלוהו במקומו, כדכתיב [דברים א'] וכי יהיה בו מום פסח וכו' בשעריך תאכלנו.
מתניתין. כל שבא בחמין וכו'. בחמין הטמונים מערב שבת. מדיחין. ההדחה לפי שעה בלא שרייה. המליח הישן. דג מליח שיש לו ימים רבים שנימוח במילחו, ובמעט חמימות של הדחה מתבשל. מתניתין. שובר אדם את החבית וכו'. פירוש שאם היו גרוגרות או צימוקים דרוסין בחבית, כמו שעושין אצלינו התמרים בחמת של עור, ורוצה לאכול מהן, מותר לשברה בשבת. ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי. כלומר שלא יתכוין בשבירה זו לעשות לה פתח או יתקננה למלאכה אחרת. שמא יהיה כמקלקל על מנת לתקן. וחכמים מתירין זה הנקב, דאינו לעולם, אלא מיד נשחת. ועוד למחר יפתח החבית וישליך המגופה. ולא יקנה מצדה. על גוף, המגופה הוא עונה [קאי], שלא התירו לנקבה אלא כדי שלא תהיה נוחה לתשמישו בחול. אבל מצידה, שתחזור נוחה לתשמיש בחול, אסור. גמרא. בבורטיא. ברזל שנוקבין בו פתח גדול.
<h2>דף קמו:</h2>
אהדורי. מתוקנת מבעוד יום בפי הנקב. כתנאי. פירוש שמחלוקת רב ושמואל כמחלוקת שני התנאים האלו. אהייא. באיזה חלק מיקל ר' יאשיה. מתניתין. נותנין תבשיל לתוך הבור. אמרינן בגמרא פשיטא, מהו דתימא ניגזור דילמא אתי לאשוויי גומות קמ"ל. ואת הצונן בחמה. אמרינן בגמרא פשיטא, מהו דתימא נגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ"ל. לחצר החיצונה. תחלת פתח שיגיע אליו.
<h2>דף קמז.</h2>
גמרא. כומתא. פירש רבינו חננאל ז"ל כסוי הראש. ובלשון ישמעאל קלסווה. טלא. שמצא אביי על כומתא דרב יוסף השחורה חוטין לבנים, מלשון טלאי על גבי טלאי. ויש מפרש טל כמשמעו [מלשון טל ומטר]. והוה קא מיחסם. ש"מ נמנע אביי מלהביאה. והיא מלשון [דברים כ"ה] לא תחסום. מקופלת ומונחת על כתיפו חייב. דהא משוי הוא דכתיב [במדבר ז'] בכתף ישאו. דהא אינן לובשין אותן אלא על כתף אחד. הריטנין. הרצים. תרגום [בראשית י"ח] וירץ ורהט. ויש מי שגורס הרטנין, ומפרש אותו שם מקום. יוצאין בסודר שעל כתפיהן. רבינו יהוסף בן פלטוי ז"ל מפרשו בלשון ישמעאל אלדי יעמל רדאה עלי כתפה מגמוע גיר מבסופו מן סרעתהל לתצרף נעמלהן. ויראה לי שהוא כדרך שעושין היום באלכסנדיא. יש מי שאומר. רבינו חננאל ז"ל הוא. לא חייב רבי מאיר חטאת. פירוש בלשון תימה כבוד לרבי. ויש מפרש בלשון חיוב, פירוש ודאי שלא חייב רבי מאיר בזו חטאת אבל איסורא דרבנן מיהו איכא, ולפיכך שלשל רבי טליתו. נשאל איתמר. פירוש ר' יהושע שאל שאלה זו לפני ר'. ודק רבי מן השאלה ושלשל טליתו.
<h2>דף קמז:</h2>
מתניתין. הרוחץ וכו'. מסתפק אפילו בעשר אלונטיות וכו'. אמרינן בגמרא רישא רבותא קמ"ל אע"ג דלא נפשי מיא, כיון דבחד הוא, אתי לידי סחיטה. סיפא רבותא קמ"ל, אע"ג דנפישי מיא, כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי, ולא אתי לידי סחיטה. גמרא. האוליירין. פירוש המשמשים במרחץ. סבינתא ארובה. וקצרה ברוחב וקשורה באבנט. לבני מחוזא. היו מכריחין אותן לעבודת בני החייל. וציום רבא שיעבירום בדרך מלבוש. שרביבנהו. הורידו אותם. מתניתין. סכין ומתמשים. יש שמפרש משנה זו קודם גזירת מרחץ. ורבינו משה ז"ל פירשה אחר הגזירה. ומתמשין מלשון אולי ימושני אבי. פילומא. פירוש הרב ז"ל, והוא פירש רבינו חננאל ז"ל. אפקטפיזון, שלש מלות היא, אפיק טפי מזון. בסם אסור. ובלא סם מותר כדי ההיזק. אבל בלא צער, שהוא כדרך הרשעים שאוכלין ומקיאין להנאת חיך אסור משום הפסד אוכלין. מי שנפרקה ידו. כגון שנשמטה מעט מחיבורה, כמו [בראשית ל"ב] ותקע כף ירך יעקב. לא יטרפם. שמא יבוא לידי רפואה ויצטרך לשחיקת סממנין.
גמרא. לחישת נחש ועקרב. דרכן היה להרהר בלחש כדי ליישב דעת הנישוך שמראין לו שנתרפא בהרהור זה. אבל אינו קורא פסוקים ולא רוקק כלל. והתירו לחישה זו שלא תיטרף דעת הנישוך וימות מחמת פחדו. והוא כשלא יהיה ביד הלוחש שום דבר בעולם. והבל פיו אין בו מעשה אין שואלין דבר מן השד. כגון ששואלין הנכפה בשטותו, ומודיעם דברים. והוא שלא יסתכן השואל ממנו. ויש מפרש שבארצותם היו השדים נראין הרבה, ורבים היו משתמשין בהם לצרכן, כדאמרינן [חולין ק"ה ע"א] ההוא שידא דהוה בי רב יוסף חזינהו דקא שפכי מיא מפומא דחצבא אמר להו אי ידענא דהכי עבדיתו לא הוית צריך למיפק כשתשתו המים. ואסור חכמים שידבר אדם היודע בדבר זה עם השד בשבת, שלא יפנה לבו לבטלה. וכתוב בשבת, שבת לי"י, לא לצרכי הבליו. ואם לא יסתכן מן השד והוא ידוע לו ומשמש בעל הבית בצרכיו. (דאילו) [דמותר] שידבר עמו בחול. ואם מסתכן ממנו, אף בחול אסור. ת"ר אין גורדין וכו'. שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. אי נמי שמא ישיר שער גופו בגרידא. קרקע דימוסת. בריכה של מים. הלכתא מחזירין את השבר. דאין צריך שחיקת סממנין לחזרתו אלא בידו בלבד סגי. ואם לא יחזירו בשעת חימומו לא יחזור היטב.
<h2>דף קמח.</h2>
שואל וכו'. הלואה משמעה לאחר זמן, לכך אסרינן שמא יכתוב בפנקסו. והשאלה משמעה לאחר שעה, [לכך] לא אתי למיכתב. וכן אשה מחברתה. כלומר וכן אשה [מחברתה] בלשון שאלה, לא בהלואה. ואע"פ שאמרו [ב"מ ע"ב ע"א] משום הלל לא תלוה את חברתה ככרות שמא יוקירו חטים ונמצאו באות לידי רבית, הכא קא מודו ב"ה דמותר, והוא בשיהיה אותו המקום דמי הככרות בהן קצובים וידועים, ואם לאו אסור.
<h2>דף קמח:</h2>
מתניתין. מונה אדם את אורחיו וכו'. כלומר מונה האורחים שזימנם מערב שבת עד שיודע לו מי בא מאורחיו ומי לא בא. ואת פרפרותיו. שמונה כמה תבשילין נותן להן וכמה מיני מתיקה נותן לפניהם. ומפיס. מגריל. עם בניו ועם בני ביתו. אמרינן בגמרא עם בניו אין עם אחר לא, בד"א בשבת, אבל בחול מותר. ומנה גדולה כנגד מנה קטנה. אפילו בחול אסור משום קוביא. ומטילין חלשים. כגון שיתנו ביניהם דברים משונים הצורות, ויבדיל כל אחד דבר אחד לעצמו, ומי שיפול בחלקו כך וכך מנה מאותו דבר (או) [אז] יהיה ראוי לעשות כך וכך.
<h2>דף קמט.</h2>
גמרא. מראה של ברזל. שרואים בהם בני אדם פניהם ומתקנים בו שער זקנם, והנשים מתקנות פניהן [וכן] תכשיטין בראיית פניהן. תחת הצורה. כגון שעושין צורה וכותבין תחתיה זו צורת פלוני וכזה אירע לו. או כותבין צורת חיה וכותבין תחתיה ההנאה הבאה מקרניה טלפיה בשעה (שנו בו) [שנותנו] על האש. כל אלו אסור לקרותן בשבת שמא יקרא בשטרי הדיוטות. דיוקני. צורת אדם. אף בחול אסור להסתכל בה. מפני שמפנה לבו להסתכל בצורתה וכתיב אל תפנו אל האלילים.
<h2>דף קנ.</h2>
מתניתין. לא ישכור וכו' ולא יאמר אדם לחבירו. מקשי בגמרא מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו, אמר רב פפא חבירו גוי, מתקיף ליה רב אשי אמירה לגוי שבות, אלא אמר רב אשי אפילו תימא חבירו ישראל הא קמ"ל לשכור פועלים הוא דלא יאמר לו, אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב, ומני ר' יהושע בן קרחה, כדתניא לא יאמר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב רבי יהושע בן קרחה וכו'. תניא לא יאמר אדם וכו'. פירוש ת"ק דברייתא הוא סובר דברי ת"ק דמשנתינו. בתי כנסיות ומדרשות. של ישראל. לתרטיאות ולקרקסיאות. מקום קיבוץ הגוים לתפלותם ולהבלי קלונם. וקמ"ל דמותר להלך למקומות אלו של ע"ז משום צרכי רבים. משדכין. תרגום [שופטים ג'] ותשקוט ושדיכת. ולפי שמיישבין בלימוד תורה או אומנות וכן התינוקת ליארס נקרא שידוך. חשבונות של מה לך. פירוש חשבונות שאין בהן צורך כלל, עד שנמצא המחשבן בפניהן אומרים לו "מה לך ולחשבון זה". כגון מי שמחשב כמה הוצאות נצרך לשנה שעברה בכל יום. ושל מה בכך. חשבונות שאין בהן צורך לעצמו ולא לשומען. כגון מי שמחשב כמה הוצאות הוציא פלוני על חצירו כשבנאה. וסתם משנה זו רבי עקיבא.
<h2>דף קנ:</h2>
שאם יש בו בורגנין. או בית דירה, ואין בין כל אחד לחבירו שבעים אמה ושיריים שהוא כאורך חצר המשכן, הולך אפילו בשבת. בין הגתות שנו. שימצא יין להבדיל עליו קודם שיתעסק במלאכה אחר השבת. הוה אמרי המבדיל. שהיא מדאורייתא כדאמרינן [פסחים ק"ו ע"א] זכרהו בכניסתו וביציאתו, ודרבנן (דהני) [דהיינו] אור ובשמים נניחם עד אחר מלאכתינו. והני מילי דלא אבדיל בתפלה, אבל אבדיל בתפלה שרי למיעבד מלאכה בלא הכי. וכשיגמור יבדיל קודם שיטעום. סילתי. מבקעין עצים שיקחו שכרן ויזונו בו.
<h2>דף קנא.</h2>
קורא לה והיא באה. ואם תאמר הלא אמרנו ביום טוב [ביצה ל"ז ע"א] הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ושמעינן מינה שבהמה נמי בכלל איסור העברת התחום ביום טוב, קל וחומר בשבת. יש לומר [הני מילי] בשיהלך הוא ברגליו עם הבהמה, אבל אם תלך היא לבדה בקריאתו אין כאן שום איסור. הכי נראה לי. סכום מקח. כלומר סכום הדמים או מנין אורך היריעה או מנין כל החפצים, שיאמר לו "הרי נשאר בידך כך וכך חפץ". גזירה שמא יכתוב. השוכר את הפועל וכו'. בדבר קצוב בכל יום. מחשיכין וכו' קרוב. ואמרינן בגמרא מאי מקום קרוב, רב אמר קרוב ממש. פירוש שנדע בודאי שמן התחום באו. ושמואל אמר אפילו לא נודע לנו דבר [זה] בודאי, אלא שאילו נכנסו לעיר בבוקר נדע אנו מרוב הדברים שאלו מחוץ לתחומה לנו, והיו בתחום קודם שיכנס השבת, ואין [צריך] להמתין למוצאי שבת כשיעור שיבואו מאותו מקום. גמרא. כלומר וכו'. פירוש הרב ז"ל בהפך. ותורף דבריו שרב מיקל ושמואל מחמיר. ופסק הלכה כשמואל וצריך להמתין אחר השבת בכדי שיבואו מן התחום של אותו מקום. לא יטייל. לא יהלך.
<h2>דף קנא:</h2>
מתניתין. כל לאיתויי מאי. לאיתויי הא דתנו רבנן מביאין כלי מיקר וכלי מתכת ומניחן על כריסו בשביל שלא יתפח. ופירוש כלי מיקר כלים שגופן קר. סכין. דרכן היה לסוך [המת] בשמן כדי שלא יתפח גופו וימהר ליסרח. ואמרינן בגמרא והאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של רבי מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ ובקש לסוך [לו] קרקע וא"ל אין סכין ובקש להדיח קרקע וא"ל אין מדיחין. [ומשני] קרקע בקרקע מיחלפא קרקע במת לא מיחלפא. גמרא. ופוקקין נקביו. כלומר שסותמין חוטמו ופיו וטבעתו, כדי שלא יזוב רירו. אי נמי שלא יכנס בו הרוח. כסף זה חוט השדרה. שהוא לבן ככסף. גולת זו אמה. ולפי שמשתין מים מן האמה נקרא גולת זהב מלשון [יהושע ט"ו] ויתן לה כלב את גולת עיליות ואת גולת תחתיות. כד זה כרס. שהיא אוגרת המאכל ככד. מלשון [בראשית כ"ד] הגמיאיני נא מעט מים מכדך. גלגל זה פרש. מלשון [מלכים א' י"ד] כאשר יבער הגלל עד תומו. אי נמי שהמאכל נקרא בלשון גלגל, מפני שמשליך מאכל הישן ומחליפו במאכל חדש, וכאילו המאכל כגלגל חוזר אוכל אחר אוכל. מתניתין. אין מאמצין עיני המת בשבת, מפני שהוא מנדנד ריסי עיניו, ונמצא הזיז בו אבר. גמרא. הרוצה שיאמץ וכו' אוחז בשני גודליו. מפני שגידי עיניו מגיעין עד סוף רגליו, וכשאוחזן, עיניו מתאמצות מאליהן. דוד. שכל ישראל חייבים בכבודו, אפילו הכי אין מחללין. עוג. כל מלכי זמנו מודים בגבורתו וגובה קומתו, כשמת סר מוראו, ואפילו עכברים מנקרין עיניו. לפיכך צריך לשמרו.
<h2>דף קנג.</h2>
מי שהחשיך וכו'. כלומר מי שהיה בא בדרך ומתיירא שמא תיכנס השבת ומשאו עמו [ו]לא יוכל לטלטלו, התירו לו ליתנו לגוי. דאדם בהול על ממונו, ואי לא שרית ליה זה אתי לידי חיובא. ולא אמרינן בכי הא דשלוחו של אדם כמותו. ואם אין עמו נכרי. והיה נכנס לתחום מקומו. מניחו על החמור. מיהו כשהיא מהלכת, כדי שלא תהיה לא עקירה ולא הנחה. דאם הניח כשנחה נמצא עשתה הנחה בעמידתה, וכשתהלך בו עושה עקירה, ולפיכך יניח כשהיא מהלכת, וכשתעמוד יטול. לחצר החיצונה. למקום רשותו. גמרא. דוקא כיסו. דחביב עליו. אבל מציאה לא. אלא יושב ומשמרה או מהלך בה פחות פחות מארבע אמות.
<h2>דף קנד:</h2>
משפשף ליה לבריה. סומך בנו לצידי החמור ומשחק עמו. צדדין אסירי. דצידי גוף החמור כשהוא מגולה אסור לסמוך להן. צידי צדדין. ואם היה על החמור מרדעת ישפשף על צידי המרדעת [ה"ז] מותר. דלא נראה כמשתמש בבעלי חיים דוקא. ולמד רב אשי דין זה ששומר הפרדס אסור לסמוך הסולם לגוף הדקל. וזה הוא נמי צידי המחובר שאסור להשתמש בו. אבל אם היו עצים סמוכים לדקל וסמך סולמו לאותם העצים מותר. דזהו הוא צידי צדדין המותרים במחובר.
<h2>דף קנה.</h2>
מתניתין. מתירין פקיעי עמיר. מלשון [במדבר כ"ג] עומר [ראשית] קצירכם. פקיעי לשון [במדבר ט"ו] פתיל, שהוא מעשה עבות. ודרכן היה (לגדול) [לגדל] שני עומרין. עמיר אחד מן האספסתא. ופקיעי לשון [שקלים פ"א מ"א] הממונה על הפקיע, שהוא (גודל) [גידול] הפתיל. כך פירשו גאון צמח בן פלטוי ז"ל. כיפין. שלשאג ודות, פותלין אותן פתילה אחת. ויש מפרש עמיר בשתי קשירות, זירין בלשון קשין. כפין דזירי. פירוש גידול עבות. אבל לא את הזירין. אינו עונה [קאי] על ההתרה אלא על הפיספס. ולפי שהן אלומות גדולות אסור פספוסן משום טירחא. ויש מפרש שהן זרזי אילנות הרקין, ואינן ראויין לבהמה אלא בטורח. ולפיכך אסור. גמרא. אמר רב יהודה וכו'. אמרינן בגמרא הן הן פקיעי הן הן כפין וכו' אמר רב חסדא מאי טעמיה דרב הונא קסבר מיטרח באוכלא טרחינן שוויי אוכלא לא משווינן, ורב יהודה שוויי אוכלא משווינן מיטרח באוכלא לא טרחינן.
<h2>דף קנה:</h2>
מתניתין. אין אובסין. אמרינן בגמרא אין עושין לה איבוס בתוך מעיה. ואמרינן נמי מי איכא כי האי גונא. ומהדרינן אין דהא אמר רב ירמיה מדפתי לדידי חזאי ההוא טעייא דאוכליה כורא. אין ממרין. יש שפירש [מלשון] [ויקרא א'] והסיר את מוראתו. והיא בית המאכל. ובגמרא מפרש איזו היא הלעטה ואיזו היא המראה, שההלעטה מורידין המאכל למקום שתוכל הבהמה להחזירו מגרונה, וממרין למקום שאינה יכולה להחזיר. אין נותנין מים לפני דבורים. שהן פורחין ואוכלים לעצמן. וכן נמי יוני שובך הפורחין ואינו צריך לטרוח בשבת. הרדיסות. על שם הורדוס המלך שהיה מגדלן ומשגר (הפטקין) [הפתקין] למלכים בכנפיהן קשורים. גמרא. ופוקס. פירוש פותח פיה בעל כרחה בעץ, וחבל קשור בו, ומתוקן לפתיחת פי הבהמה. זה מזונותיו עליך. הכלב מזונותיו עליך. ובעיר הסמוכה [לספר] מיירי דביום קושרו ובלילה מתירו. אין גובלין את הקלי. הוא השתות האמור למטה. ולכך מקשינן ואמרינן בגמרא והא אמרת רישא אין גובלין ומפרקינן הא בעבה הא ברכה.
<h2>דף קנו.</h2>
בטש ביה. הסיר אותו מלגבול והודיעו אביו דמותר לגבל המורסן. ולא מספין. בידים כדרך ההמראה. ודלא לקיט. עוף שאינו יודע ללוק מחמת קטנותו מלקיטין יתיה. אפינקסיה. ספר זכרונות של שמועות. מהו לגבל. בלא שינוי. מהו לפרק. היה המורסן גבול מקודם השבת או בשבת. מהו לחלקו לכלים אחרים כדי ליתנו לפני כל מין ומין לבדו.
<h2>דף קנו:</h2>
מתניתין. מחתכין את הדילועין. שהן אבטיחים. ואת הנבילה. דסבר רבי שמעון אין מוקצה בשבת. ורבי יהודה סבר אית מוקצה בשבת. גמרא. מדכרכי דזוזי. פירש הרב ז"ל בריש האי מסכתא [י"ט ע"ב] דמחצלות הן שתים שתים, והן עומדין לסחורה.
<h2>דף קנז.</h2>
מתניתין. מפירין נדרים. האב יפר לבתו והבעל לאשתו או האב והבעל לנערה המאורסה, בין לצורך שבת ובין שלא לצורך. ונשאלים לנדרים שהן לצורך [שבת]. משום כבוד שבת, כדי שיתענג בו ולא יצטער. ושלא לצורך מה לי ולהתרתו. פוקקין את המאור. כלומר פוקקין החלון כדי שלא תיכנס החמה לבית, או מפני הטומאה שבבית בצידו. ומודדין את המטלית. כשהיא ראשון לטומאה, או שני שנגעה בתרומה, מותר למדוד אותה בשבת לידע אם יש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות מטמאה, ואם פחות מזה טהורה מכלום. ומודדין את המקוה. אם הוצרך לטבול טבילה של מצוה בשבת מותר למדוד לידע אם יש בו שיעור מקוה אם לאו. ואין איסור בטבילה משום מתקן כלל. מיהו כלים אסור [לטבול]. ומעשה בימי אביו וכו'. תורף זה המעשה, שהבית שיושבים בו בשבת יש בו חלון, וסתום בזכוכית, ונבקעה מקצתה. ומת בבית שבצדו. וקודם שמת סתמו החלון בכלי חרס שהוא טפיח, כדי שיבדיל בינו ובינם וחזר ונבקע שאר הזכוכית ונפל. ולא ידעו אם היה בו טפח על טפח או לא. ולקחו מקדה, שהוא לוח, ועליו תורת כלי, ומדתו טפח מצומצם, וקשרוהו בגמי על ראש קנה שהוא ראוי למאכל בהמה, כדי למדוד מקום הזכוכית שנפל, אם היה בו טפח על טפח מביא הטומאה וטמאים ואם לא טהורים. גמרא. אין הלכה כאותו זוג. עונה [קאי] על רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר בר' שמעון דסברי הפרת נדרים מעת לעת. באוזנא. אמבטי של מים בביתו, ומדדה באצבעות ידיו. אי נמי בכלי. והקשה על עולא ואמר אימור וכו' מדידה דלאו מצוה מי אמור. איכסיף ואמר ליה אני משובש ורעיוני נבהלים מחמת חשבונותי, ולא הבנתי מה שנתעסקו ידי.
